--- סוף עמוד 9 ---
"[...] הוא ידע שבכל רגע נתון, שהוא יגיד לי - נכנסים לחוזה, אני ערוך לכסף. זה היה בדיוק המצב" [עמ' 491 ש' 13-11]. לפי גרסה זו לא נדרש אילון להעביר דבר אלא להכין אצלו, לא אצל עמסת, כסף; כאשר יעלה רצון מלפני מסיקה לחתום עמו חוזה, רק אז יעביר את התשלום שברשותו. זוהי גרסה הגיונית ומסתברת הרבה יותר: כאשר נחתם חוזה, מעבירים תשלום; לא קודם לכן. אלא שלפי גרסה זו, אין בפי אילון כל הסבר להימצאותם של הסכומים בכרטסת הפרטית – וסיפור התביעה שהציג קורס.
8. אילון נע ונד בין גרסות סותרות. פעם אחת שלל העברת סכומי כסף למסיקה באין חוזה, כביכול כדי שיוכנו מראש לקראת עסקה עתידית, וטען שגייס את הכסף רק כשידע שהולכים לחתום על חוזה, לא לפני כן [עמ' 7-6]. אחר כך סתר זאת ומסר כי התבקש, כך לשיטתו, 'לשים כסף' אצל מסיקה כדי שיהיה מוכן מראש, כפי שנעשה ביניהם בכל עסקות הנדל"ן [ר' עמ' 12 ש' 9-4 והשוו לעמ' 6 ש' 21-19]. בכך לא תמו הסתירות: אילון טען שלגבי הנכס בחדרה הוא לא התבקש על-ידי מסיקה להכין כסף מראש לעסקה, אך ידע עליה; אחר-כך גרס שדווקא נדרש להגיע לסכום מסוים שיימצא אצל מסיקה לצרכי העסקה, ורק אחרי שיוכן סכום זה – אילון ומסיקה ידווחו על העסקה ביניהם [עמ' 12 ש' 22-17].
9. מצטרפת לכך העובדה שבאופן יותר מתמוה, הנכס בחדרה והזיקה הנטענת בינו לבין הכרטסת הפרטית לא נזכרו בכתב-התביעה הראשון ולו ברמז. כתב-התביעה המתוקן הוא שגולל אותם, לאחר שאילון חויב להגישו בידי בית-המשפט תוך פירוט הולם של עילתו. בחקירה נגדית עומת אילון עם אי-מתן גרסה להעברת כסף לעמסת עד שלא חויב לכך בידי בית-משפט. הוא התחמק באופן עקבי ממתן הסבר לכך [עמ' 41-40].
ג. לאילון אצה הדרך להגיע לחתימת חוזה בכתב
1. אילון סיפר שבעת כריתת העסקה בין עמסת ואורדן לבין עיריית חדרה, ידע עליה ו'חיזר' אחרי מסיקה כי רצה בה חלק [עמ' 29; עמ' 33 ש' 6-4; עמ' 34 ש' 15-14; עמ' 117 ש' 13-10; עמ' 358 ש' 17-9]. לדבריו, 'היה חם' על הנכס. בשל כך היה לו עניין לשלם למסיקה את הסך של 125,000 דולר כמה שיותר מהר, על-מנת שיערך חוזה בכתב לגבי חלקו והוא ירשם כבעליו. בלשונו: "היה לי אינטרס להגיע להון העצמי, ללכת לבנק, לקחת משכנתה ולהיות בעלים. זה מה שהיה לי אינטרס" [עמ' 118 ש' 25-24; עמ' 188 ש' 4-2]. בתצהירו מסר גרסה הפוכה: שם אין זכר ל'חיזוריו' אחרי מסיקה כדי שיאות למכור לו חלק מזכויותיו בנכס; לפי גרסת התצהיר, מסיקה הוא שפנה אליו והציע לו את העסקה. כאשר הדבר הוצג לאילון, פטר עצמו בטענה כי לא מדובר בגרסה והיפוכה [ר' סע' 17 ב-ת/1 והשוו לעמ' 476 ש' 20 עד עמ' 477 ש' 2].