ט. אי-הוכחת חוב של אילון למדיה (או לעמסת מכוח מדיה)
1. לא עלה בידי התובעות שכנגד להוכיח באופן פרטני, מדוקדק ומשכנע חוב שמקורו בהעברה של פעילות מדיה למדיה השניה. ביתר שאת, לא הוכח חוב כזה שעל אילון לשלמו באופן אישי
--- סוף עמוד 85 ---
מכוח התחייבות שנטל על עצמו. אפילו נערכה העברת פעילות בין החברה האחת לאחרת, והדבר לא הוכח די הצורך, הנחת המוצא היא שעל ההתחשבנות בגינה להיערך בין החברות ולא אל-מול אילון באופן אישי. הנטל להוכחת חיוב אישי כזה חל על מדיה ועמסת אך הוא לא הורם.
2. אין בנמצא הסכם כתוב או שטר העברת מניות שיעיד כי פעילות מדיה הועברה למדיה השניה. נוכח קיומו של מסמך בכתב שביטא הסכמה של מסיקה לפתיחת חברה בשם מדיה בידי אילון, העדרו של מסמך לגבי העברת הפעילות והתחשבנות שיש לערוך בגינה הוא חסר מהדהד ויש לו משקל ומשמעות. הדבר נכון ביתר שאת נוכח עדותו של מסיקה כי משגמלה בו החלטה לסיים את הפעילות במדיה, יכול היה למכור אותה לגוף חיצוני, אך הטוב ביותר היה להעבירה למדיה של אילון [עמ' 1270 ש' 18-12; עמ' 1271 ש' 13-8]. הוא לא נתן הסבר לכך שהעברת הפעילות לא נעשתה על-ידי העברת מניות מדיה שלו לאילון או לחברה או אדם מטעם אילון, ומה טעם נדרש אילון לפתוח חברה חדשה לאותה תכלית. החסר נזקף לחובת התובעות שכנגד.
3. מסיקה מסר עדות לא עקבית, משתנה ואף סותרת בכל הנוגע לחוב שייחס לאילון. לעיל נזכרה עדותו לגבי חוב של אילון בסך 68,000 ₪ על-בסיס הכרטסות שהוצגו בנוגע לתביעה העיקרית. מסיקה טען כי מעבר לכרטסות הללו, יש עוד יתרות חוב של אילון למדיה; כשהחל למסור עדות בחקירה נגדית טען שאין בידו להציגן שכן כל מעייניו היו נתונים לכרטסת שביסוד התביעה העיקרית [עמ' 850 ש' 20-17; עמ' 851 ש' 4-1, 14-12]. אילו היו בנמצא כרטסות שמצדדות בחוב אילון למדיה ועמסת, היה על מסיקה לצרפן לתצהירו שניתן לתמיכת התביעה שכנגד; משהחלה חקירתו הנגדית, הוחמץ המועד לעשות כן.
4. מסיקה טען שכל חובות מדיה שנותרו בתום פעילותה נפרעו בידי עמסת; בשל כך גם עמסת, לא רק מדיה, תובעת בתביעה שכנגד [עמ' 1185 ש' 23-16; עמ' 1250 ש' 23-11; עמ' 1253 ש' 6-5; עמ' 1262 ש' 21-18; עמ' 1263 ש' 7-3, 25-23; עמ' 1265 ש' 16-15; עמ' 1280 ש' 20 עד עמ' 1281 ש' 10; עמ' 1297 ש' 7-6, 20-17; עמ' 1298 ש' 8-4]. עוד טען כי זכויות מדיה כלפי אילון הומחו לעמסת. מסיקה סתר עצמו כשנדרש לבאר אם דובר בהמחאת זכות שנעשתה על-פה או במסמך בכתב [סע' 23 ב-נ/7; השוו עמ' 1279 ש' 11-4 לעמ' 1280 ש' 14-6]. מסיקה סתר את עדותו כי עמסת ערבה לחשבון מדיה בבנק וטען שרק הוא ערב לחשבון [השוו עמ' 1263 ש' 13-12 לעמ' 1317 ש' 24-23]. לבסוף טען, במענה לשאלת בית-המשפט, כי אין חשיבות מהותית לאבחנה בין עמסת לבין מדיה, ודובר על התחשבנות פנימית ביניהן [עמ' 1301 ש' 24-12].