--- סוף עמוד 15 ---
ההליך. נקודת המוצא בהקשר זה היא שעל התובע לציין בכתב התביעה את הסעד המבוקש על ידו, וכן לפרט את כל העובדות העיקריות המרכיבות את עילת התביעה (תקנות 9(5), 9(7), 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עם זאת, התובע איננו נדרש לפרט בכתב התביעה את הוראות הדין עליהן הוא מסתמך (תקנה 74(ב)). הפסיקה הבהירה ש"פטור" זה הוא רחב: התובע איננו נדרש להפנות לסעיף קונקרטי בחוק, ואף איננו חייב לפרט את העילה המשפטית שעליה מתבססת תביעתו (ע"א 6157/08 אסמאעיל נ' מילאדי, [פורסם בנבו] פסקה 10 (5.9.2011)).
בהמשך לכך, הכלל הרחב המקובל במשפטנו אוסר באופן עקרוני על הרחבת חזית או שינוי חזית. משמעות הדברים היא שכתבי הטענות תוחמים את גבולות המחלוקת בין הצדדים, ועל המשפט להתנהל בתוך המסגרת העובדתית והמשפטית שהותוותה בכתבי הטענות. כפי שציינתי בעניין ליפץ - כלל זה משתלב באופיו האדוורסרי של המשפט הישראלי, לפיו הצדדים הם אשר מגדירים את הפלוגתות העומדות לדיון. אין זה מתפקידו של בית המשפט לדון בטענות שלא היוו חלק מחזית היריעה. בנוסף, הכלל בדבר שינוי חזית נועד למנוע מהנתבע לנקוט בהתגוננות-יתר, כזו שבפועל תסייע ליריבו לגלות טענות חדשות שלא עלו על דעתו מלכתחילה (ראו: ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 5 לחוות דעתי (4.7.2011)).
כמובן, הכלל איננו גורף ומוחלט. בעל דין רשאי, למשל, להגיש במהלך המשפט בקשה לתיקון כתבי הטענות (תקנה 92). לא תמיד יידרש שינוי פורמאלי של כתב טענות כדי להתיר הרחבת חזית, ויתכן שבעלי הדין יסכימו ביניהם, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות. לדוגמא, כאשר בעל דין הציג ראיה להוכחת טענה ויריבו לא התנגד לכך – ייתכן שבעל הדין שכנגד נחשב כמי שנתן מכללא את הסכמתו להרחבת החזית (ע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון, [פורסם בנבו] סעיף 21 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (15.3.2011); רע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נ' משטה [פורסם בנבו] (3.2.2013)). כפי שהעיר הנשיא מ' שמגר: "אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם... אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים" (ע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, 503 (1985); יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 121, 266-267 (מהדורה שביעית, 1995); אורי גורן סדר הדין האזרחי 145-146 (מהדורה אחד-עשר, 2013)).