13. מנגד, המשיב טען כי הוא נושה מובטח לפי הוראות סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין, שכן המשכון נרשם ברשם המשכונות ונרשמה גם הערת אזהרה "מדברת" שתוכנה גילה לכולי עלמא על מהות העסקה בינו לבין החייב. למסקנה זו על פיה הוא נושה מובטח ניתן להגיע גם דרך הגדרתו כבעל "משכון מן היושר". בהתאם להלכת אהרונוב (ע"א 189/95 אהרונוב נ' אוצר החייל, פ"ד נג(4) 199 (1999)), התחייבות לעשות עסקה במקרקעין היא זכות מן היושר הגוברת על זכות נושה שהטיל עיקול על הנכס. בפסיקה יושמה הלכה זו גם במצבי פשיטת רגל. הרציונלים בהעדפת בעל זכות "משכון מן היושר" על פני נושה שהטיל עיקול על הנכס הממושכן, נכונים גם ביחס לתחרות בין זכויותיו של בעל זכות אובליגטורית בנכס שלא נרשמה לבין זכותו של נאמן בפשיטת רגל, אשר גם לו אין זכות מהותית בנכס המסויים.
14. המשיב דחה גם את טענות המערער ביחס להחלטת בית המשפט מיום 26.5.2019 בקשר לריבית הפיגורים. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 26.2.2019 בבית המשפט המחוזי, ויתר המערער על כל טענותיו למעט "הטענה הקניינית" ולא סייג את ויתורו לגבי טענותיו נגד הריבית. לגופם של דברים, בהתאם להלכה הפסוקה, נושה מובטח זכאי, ככלל, לריבית הסכמית. בהקשר זה, דוחה המשיב את טענת המערער כי פסק הדין נתן תוקף אך ורק להסכם המסגרת. ההסכם בין הצדדים בענייננו היה הסכם למתן אשראי, קרי קשר עסקי "נושם" ופעיל והמשכון נועד להבטיח כי כל כספי החוב ישולמו למשיב בהתאם להסכם המסגרת. על כן, השאלה הרלוונטית היחידה הייתה האם הנושים האחרים יכלו לדעת שקיימת התחייבות לעסקת משכון ואין מקום לשלול מהמשיב את הריבית המגיעה לו.
15. הכנ"ר שינה את טעמו, ובניגוד לעמדתו בבית משפט קמא טען לפנינו כי יש לדחות את הערעור ברובו, למעט שאלת מעמדה של ריבית הפיגורים שנתבעה, אותה סבר כי יש להשיב לבית המשפט המחוזי לצורך מתן החלטה משלימה. עם זאת, דרכו של הכנ"ר אל התוצאה הייתה שונה במקצת מהנמקתו של בית המשפט המחוזי.
16. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי הסכם המסגרת כלל התחייבות למשכן את זכויות החייב במקרקעין לטובת המשיב. קביעה זו התבססה על ניתוח היחסים הכלכליים בין הצדדים והיא קביעה עובדתית שאין מקום להתערב בה. על כן, יש להכיר בכך שהסכם המסגרת כולל התחייבות לרישום משכון. התחייבות זו הקנתה לכאורה למשיב זכות שביושר במקרקעין והכפיפה את זכויותיו של החייב בנכס (או של המערער הנכנס לנעליו) לזכויות המשיב. זכותו של המשיב עולה אפוא בגדר "שעבוד" כהגדרתו בסעיף 1 לפקודה ויש להכיר בו כנושה מובטח בנכס או ביתרת כספי התמורה שהתקבלה בעד מימושו על ידי המערער. לעומת זאת, לדעת הכנ"ר החייב לא יכול היה לשעבד את זכויותיו במקרקעין אלא באמצעות רישום משכנתא ולא באמצעות רישום משכון, ואת זאת הוא לא עשה. כמו כן, גם לוּ לא היה מדובר במקרקעין רשומים, לא ניתן להכיר במשכון שלא נרשם "כמשכון שביושר". זאת בניגוד להתחייבות לרישום משכנתא במקרקעין המוכרת בדין כמשכנתא שביושר. הואיל אפוא ובמקרה זה ההתחייבות הייתה לרישום משכנתא, מדובר אכן במשכנתא שביושר שמחזיק בה המשיב כנושה מובטח.