"נכון, בדרך-כלל, אם מבחינה עניינית ברור שהעיריה החליטה לקבל על עצמה התחייבות, ומאידך, מבחינה מוסרית, אין רבב על בגדו של הצד השני, אין זה יאה לעיריה להסתתר מאחורי טענה
המתבססת אך ורק על ההוראות הנ"ל של סעיף 203, כדי להתחמק מכיבוד החלטתה" (פרשת עזרה ובצרון, בעמ' 628)
מעבר לכך שהדבר "אינו יאה", הדבר מהווה בנסיבות העניין ובשים לב למשך הזמן הרב שבו קיימה העיריה את החוזה המינהלי בענייננו הלכה למעשה, גם חוסר תום לב, וכך קבעה הערכאה הראשונה. אכן, קיימים מצבים "שבהם ביצוע חלקי של החוזה ימנע את האפשרות שאחד המתקשרים יתנער מן ההסכם, וזאת בין מכוח עקרון תום הלב ובין מכוח דין השתק הבטחה" (פרידמן עשיית עושר, 658). במקרה שלפנינו היה ביצוע מלא של החוזה, ולאורך תקופה ממושכת בת ארבע שנים וחצי. לפיכך ניתן לקבוע כי השימוש בסעיף 203 נעשה שלא בתום לב, אף אם אין בהתנהגות העיריה כדי להקים טענת מניעות, השתק ושימוש לרעה בזכות – ועל כך להלן.
50. משטענה המערערת את טענת העדר תום הלב כטענה מרכזית לקבלת ערעורה, ומשהתקיים בענייננו חוסר תום לב של העיריה, אין מנוס מלהכריע בשאלה שהושארה בפרשת שם-אור בצריך עיון. מה אפוא כוחו של עקרון תום הלב וחובת ההגינות ביחס לדרישת הצורה המהותית? בשאלה משפטית סבוכה זו הובעו דעות קוטביות בפסיקה בערכאות הדיוניות ובספרות המשפטית.
51. יש הסוברים כי דרישת הצורה גוברת: "דרישות [הצורה בסעיף 203] נועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור ובתי המשפט יקפידו על מילוין, גם במקרים בהם נותר לכאורה עיוות דין בשל כך" (אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות כרך ב 639 (1998) (להלן: וינוגרד)). לפיכך אף אם מדובר בהתנהגות היוצרת מצג של הרשות – עדיין גוברת דרישת הצורה והיא שוללת עילה נגד הרשות: "אם מי מנציגי הרשות יוצר מצג שווא המטעה את מי שמבקש להתקשר בחוזה עם הרשות וגורם לו נזק, ייתכן שלמוטעה תקום עילה כנגד אותו אדם שהטעה אותו, אך לא תקום לו עילה נגד הרשות" (וינוגרד, 639). לגישה עקרונית זו יש הד בפרשת שם אור, בה נפסק כי הרחבת הדוקטרינה של מצג שווא למצבים של התקשרות שאינה עומדת בתנאי סעיף 203 עלולה לרוקן את הוראת סעיף 203 מתוכן:
"בית משפט זה [הקפיד] שלא לתת תוקף להסכם שאינו עומד בדרישות סעיף 203 הנ"ל, גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות דין בשל כך... הרחבת הדוקטרינה של מצג שווא לסיטואציות מעין אלה, תרוקן את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות מתוכן... הרחבה מעין זו אינה סבירה ואינה רצויה. אילו היה מי מנציגי העיריה מטעה את המערער בצורה מעין זו, יתכן והיתה צומחת לאחרון עילה כנגד אותו אדם שהטעה אותו, אך לא כנגד העיריה" (פרשת שם-אור, פס' 5-7 לפסק דינו של השופט ג' בך).