65. על פי המסגרת הנורמטיבית עליה עמדתי לעיל, בכל הנוגע לתקופה השניה נקודת המוצא היא כי מדובר בחוזה מינהלי בלתי-חוקי, הנוגד דרישת צורה מהותית, ולפיכך הוא בטל. בטרם אדון בתוצאת הביטול וההשבה הראויה במקרה שלפנינו ביחס לתקופה השניה, יש להסיר מהדרך טענה עובדתית נוספת שטענה המערערת.
66. המערערת טענה כי החוזה המינהלי היה בלתי-מוגבל בזמן. טענה זו, הדורשת התערבות בממצא העובדתי שקבע בית המשפט המחוזי לפיו החוזה המינהלי התייחס רק לחודשים ינואר-מרץ 1997 (כולל), מתייתרת נוכח קביעתי כי החל מחודש מרץ 1997 ממילא לא קיים החוזה המינהלי את דרישת הצורה המהותית. אף אם אניח כי המערערת צודקת במישור העובדתי והסיכום
בפגישה היה בלתי מוגבל בזמן, עדיין מדובר בסיכום המהוה חוזה מינהלי אשר כפוף לדרישת הצורה הקבועה בסעיף 203. יהיה אורכו בזמן של הסיכום אשר יהיה, החל מחודש מרץ 1997 (כולל) הסיכום ממילא בטל.
לפי התצהירים שהוגשו בבית המשפט קמא, הסיכום בפגישה היה לתקופת ביניים בלבד ("רבעון" כאמור בסעיפים 8-9 לתצהיר סגן הממונה על נכסי העיריה ובסעיף 10 לעוזר מנכ"ל מוריה; "עד שיוסכם בין הצדדים על סיכום אחר" כאמור בסעיף 12 לתצהיר מנכ"ל המערערת ובסעיף 4 לתצהיר מנהל הכספים של המערערת; "פתרון ביניים", כאמור בעדות הגזבר, עמ' 4 לפרוטוקול מיום 13.10.2002 או "מצב ביניים", כעולה מהצגתו את הנושא בפני מועצת העיריה בעמ' 88 לפרוטוקול הדיון במועצת העיריה מיום 27.2.1997). תקופת ביניים זו קוּבּעַה בהחלטת מועצת העיריה לתקופה של חודשיים בלבד. מעבר לתקופה זו לא קיים חוזה מינהלי המקיים את דרישת הצורה המהותית ומה שסוכם, ולו בדרך של התנהגות עד הגשת התביעה, הוא בטל.
מכאן אשוב לסוגיית הביטול וההשבה ההדדית ביחס לתקופה השניה, דהיינו בין מרץ 1997 לאוקטובר 2001.
יישום עקרון ההשבה ההדדית ביחס לתקופה השניה
67. החל מחודש מרץ 1997 החוזה המינהלי לא קיים את דרישת הצורה המהותית. במישור החוזי, הוא חוזה בלתי חוקי. במישור המינהלי, הוא חוזה שנעשה תוך חריגה מסמכות. בשני המישורים, מדובר בחוזה בטל, כאשר הבטלות היא בטלות יחסית. התוצאות האזרחיות של הבטלות היחסית ייקבעו בהתאם לסעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים. כאמור, הכלל הוא עקרון ההשבה ההדדית. החריג לו, בהתקיים שיקולי הצדק עליהם עמדתי לעיל, הוא פטור מהשבה או מתן הוראה לקיום החוזה.
68. לפי עקרון ההשבה ההדדית כל צד חייב להשיב למשנהו את מה שקיבל על פי החוזה (או את שוויו) וכל צד זכאי לקבל ממשנהו את מה שנתן על פי החוזה (או את שוויו) (ראו שלו דיני חוזים 370, 538; גרוסקופף 599). עמד על כך השופט ברק:
"אדם חיב להשיב את מה שקיבל על-פי החוזה, לא משום שהחוזה מטיל עליו חובה - מפורשת או משתמעת - לעשות כן, אלא משום שהחוק מטיל עליו לעשות כן. חובה זו קימת, בין אם החוזה עומד בתקפו... ובין אם החוזה נפגם. לענין זה אין נפקא מינה אם החוזה בטל (בסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), או ניתן לביטול (סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973)" (ע"א 186/77 סוכנויות (השכרת רכב) בע"מ נ' טרבלוס, פ"ד לג(1) 197, 204 (1978); ראו גם ע"א 759/81 ברש נ' ירדני, פ"ד מא(2) 253, 272 (1986)).