88. העקרון הכללי בדבר מניעת התעשרות שלא כדין מחייב שכנגד דמי השבה ריאליים ייפסקו דמי שכירות ראויים עבור שימוש בנכס (ראו ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פס' 21 לפסק דינו של השופט ברק (לא פורסם, [פורסם בנבו], 16.9.1982) (להלן: פרשת ברקוביץ)). אף אם הבסיס המשפטי לכך איננו בסעיף 31 לחוק החוזים (ראו דעות השופטים שטרסברג-כהן וטירקל בע"א 6181/93 סולומונוב נ' שרבני, (לא פורסם, [פורסם בנבו], 11.5.1998) (להלן: פרשת סולומונוב); בקשה לדיון נוסף נדחתה – דנ"א 3176/98 סולומונוב נ' שרבני (לא פורסם, [פורסם בנבו], 9.11.1998)) הרי שסעיף 31 אינו שולל מתן סעד של דמי שימוש ראויים או דמי שכר ראוי מכוח העקרון הכללי בדבר מניעת התעשרות שלא כדין (ראו גרוסקופף 608). ואכן גם בפרשת סולומונוב הסכימו כל השופטים – כל אחד בדרכו – לפסיקת שכר ראוי עבור שירותים משפטיים שנתנו עורכי דין על-פי חוזה שכר טרחה פסול.
89. המערערת פעלה בחניון שהושכר לה לאורך תקופת החוזה המינהלי הפסול, משך ארבע שנים וחצי. כדי למנוע התעשרות שלא כדין של המערערת יש לפסוק לטובת העיריה שכר ראוי עבור השימוש שעשתה המערערת בחניון לאורך תקופה זו. אכן, תהא זו התעשרות שלא כדין של המערערת, אם היא תקבל את כספי התמורה ששילמה על פי החוזה הפסול בערכם הריאלי ליום התשלום על ידה, ואילו היא מצידה לא תשלם דבר לעיריה עבור השימוש שעשתה בחניון. כשם שהמערערת נתנה לעיריה כספים אותם חייבת העיריה להשיב בערכם הריאלי (התמורה), כך העיריה נתנה למערערת נכס לשימוש. את ערך השימוש הראוי בו (דמי השכירות הראויים) חייבת המערערת להשיב בערך הריאלי (ראו פרשת ברקוביץ, פס' 21 לפסק דינו של השופט ברק).
90. פסיקת דמי שכירות ראויים תביא לצדק יחסי בין הצדדים. אם לא ייפסקו דמי שכירות ראויים לעיריה הרי שהמערערת "תהנה משני העולמות": מה ששילמה על-פי החוזה המינהלי הפסול יוחזר לה, ועבור השימוש בחניון לא תשלם דבר. זאת אין להתיר:
"אי תשלום דמי שכירות עבור התקופה בה החזיקו בדירה, בוודאי שהוא מביא להתעשרותם של המשיבים שלא כדין מן הדירה, שעה שהמערערים מצדם חייבים להשיב את הכסף שקיבלו עבור הדירה עם ריבית, בשל השימוש שעשו בכסף מיום התשלום. בכך נהנים המשיבים משני העולמות, הן ממגורים חינם והן מתשלום ריבית עבור כספם מיום ששילמוהו למערערים...
מכאן, שכשם שהמערערים משלמים עבור השימוש שעשו בכסף, כן צריכים היו המשיבים לשלם עבור השימוש בדירה" (ע"א 687/89 לירן נ' גבריאל, פ"ד מה(2) 189, 195 (1990)).