עקרונית קיימת זכות לקבלת דמי שימוש בנכס שהועבר במסגרת החוזה הפסול וזאת כנגזרת מהעקרון של מניעת התעשרות שלא כדין. כפי שמציין פרופ' פרידמן:
"מקום שהיה זה חוזה שכירות, אין ספק ששימוש על ידי השוכר בנכס המושכר מהווה תמורה שניתנה לו בגדר החוזה... מקום שהחוזה בטל לחלוטין (למשל, מחמת שלא קויימה דרישה הנוגעת לצורה...) קיימת עקרונית זכות לקבלת דמי שימוש בנכס שהועבר במסגרת ה'חוזה'. הטעם ברור. זוהי, למעשה, טובת הנאה שהופקה משימוש ברכוש הזולת" (פרידמן עשיית עושר 740-741; ראו גם ראו פרידמן וכהן 1171).
עמד על כך גם ד"ר גרוסקופף:
"ככלל, יש לראות גם בשימוש בנכס או בכסף משום טובת הנאה אשר יש להשיבה במקרה שהחוזה על פיו ניתנו הינו בטל... שיקול דעת בית המשפט... הוא בעל חשיבות מיוחדת בקשר לפסיקת דמי שימוש ראויים. באמצעותו יכול בית המשפט להשיג איזונים אשר ימנעו אי צדק" (גרוסקופף, 610).
91. הדרך המקובלת לקביעת שיעור דמי השכירות הראויים שעל המערערת לשלם לעיריה היא על פי מחירי השוק (ראו והשוו רע"א 7452/96 מדינת ישראל נ' חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ, פ"ד נא(5) 875, 878 (1998)). הקושי בנקיטת שיטה זו בענייננו הוא שלא נקבעו בעניין זה ממצאים על-ידי הערכאה הראשונה. נוכח מהלכי הצדדים בערכאה הדיונית, בהעדר טיעון
מתאים וראיות, ולאור נסיבותיו יוצאות הדופן של מקרה זה, מן הראוי הוא שהפרשה תבוא על סיומה ואין זה רצוי להחזיר את התיק להתדיינות נוספת (ראו והשוו פרשת ברקוביץ, פס' 22). לא ניתן היה לצפות מהצדדים להתייחס לסוגיה זו בסיכומיהם, כיוון שהצדדים טענו ביחס לתביעת השבה של הניכויים ולא בתביעה לדמי שכירות ראויים. מכאן שאין להחמיר עם הצדדים ברף ההוכחה הנדרש לטענה זו.
92. החוזה המינהלי שנעשה בפועל בין הצדדים עשוי לשמש אינדיקציה לדמי השכירות הראויים, דהיינו לסכום ששוכר היה משלם למשכיר בעד שימוש דומה בנכס דומה על יסוד משא ומתן חופשי בהתאם ל"מחיר השוק". לפי שיטה זו ניתן היה לומר, כי כיוון שהצדדים קיימו את החוזה המינהלי "בשטח" משך תקופה ארוכה הרי שדמי השכירות שנקבעו בחוזה הפסול הם-הם ראיה דמי השכירות הראויים וזאת מכוח קיום החוזה בלבד וחרף דרישת הצורה (ראו והשוו פרידמן עשיית עושר 767; שלו דיני חוזים 390, המפנה לסעיף 185 להצעת חוק דיני ממונות). לדעתי אין הצדקה בענייננו להסתמך על ראיה זו כקובעת את דמי השכירות הראויים ואלה טעמיי: