ראשית, ישנו קשר רעיוני הדוק בין פגם בצורה בכריתת חוזה לפגם ברצון בכריתת חוזה (פרידמן וכהן 1013; אגמון-גונן 171) ו"ככל ש[דרישת הצורה] מכבידה יותר... ניתן להניח שכוונת הדרישה היא להעמיד את הצדדים בפני תוצאות ההתקשרות ולוודא כי אכן רצונם להתקשר בעסקה" (אגמון-גונן 165). לפיכך לא יהיה זה מוצדק לפסוק דמי שכירות ראויים כשיעור התמורה שהעבירה המערערת לעיריה בפועל, לאחר ביצוע הניכויים, כיוון שלתמורה זו לא הסכימה העיריה ולא היה זה רצונה, פרט לתקופת ביניים קצרה כאמור בהחלטת מועצת העיריה.
שנית, פסיקת דמי שכירות ראויים בגובה דמי השכירות ששולמו בפועל מכוח החוזה המינהלי הפסול מהווה למעשה אכיפה של אותו חוזה עצמו, תוך מתן הכרה, ולו חלקית, לניכויים שבוצעו בפועל בניגוד לסעיף 203 לפקודת העיריות (ראו אגמון-גונן 190; השוו פרידמן עשיית עושר 660-661). סעד כזה עומד בניגוד לתכלית פסילת החוזה המינהלי (פרשת זגורי, עמ' 791). מלומדים הצביעו על הקושי בפסיקת שכר ראוי הבא
במקום השכר שנקבע בחוזה הבלתי חוקי, שכן זהו מצב הדברים הפסול אותו ביקש המחוקק למנוע (ראו ביחס לתביעת השבה במסגרת דיני עשיית עושר גרוסקופף 593-594) וההיצמדות למחיר החוזי שנקבע בחוזה פסול מהווה למעשה הכרה ברכיב הבלתי חוקי שבהסכם (השוו גרוסקופף, 609). כמו כן, התבססות על המחיר החוזי כראיה אלא עולה בקנה אחד עם עקרון מניעת התעשרות שלא כדין כבסיסי הרעיוני להשבה (ראו מיכל אגמון גונן "ההשבה בעקבות ביטול חוזה בשל הפרתו – תרופה חוזית או תרופה שבעשיית עושר ולא במשפט" ספר שמגר ג 261, 304 (2003)).
שלישית, גם בקרב הדוגלים בגישת האינדיקציה הראייתית, עדיין נשארת השאלה האם מבחינת הדין המהותי מחיר החוזה הפסול הוא המחיר המחייב (ראו פרידמן עשיית עושר 769-767). בכל הקשור לחוזה הפסול מחמת אי קיום דרישת צורה מהותית מקובל עלי כי לא יהיה הצד הזכאי לדמי שכירות ראויים (העיריה) מוגבל לתמורה שנקבעה בחוזה הפסול:
"שאלת היחס למחיר המוסכם עשויה להתעורר גם במקרים שבהם היה החוזה בטל לחלוטין, למשל, מחמת אי קיום דרישה הנוגעת לצורה או אף מחמת אי חוקיות. במקרים אלה בוודאי שאין המחיר ה'חוזי' מחייב... כאשר נפגם חוזה מחמת אי חוקיות, הנעוצה בכך שהחוזה מנוגד להוראת חוק המבקשת להגן על אחד הצדדים, לא יהיה צד זה מוגבל למחיר שנקבע בחוזה הפסול" (פרידמן עשיית עושר 771-772).
אכן, פסיקת דמי שכירות ראויים בסכום זהה או קרוב למה שנקבע בחוזה הפסול מביאה ל"עקיפה" של מדיניות החקיקה שקבעה את דרישת הצורה. בכך נפגע האינטרס הציבורי ומסוכלת תכלית דרישת הצורה (ראו אגמון-גונן 174, 181). יש לקחת שיקול זה בחשבון, וזאת אף שיש הרואים בו שיקול משני בלבד, שיקול הנסוג מפני העקרון הכללי של מניעת התעשרות שלא כדין והחתירה להביא לצדק יחסי בין הצדדים (ראו פרידמן וכהן 1170, 1171 ה"ש 124, וכן פרידמן עשיית עושר 409 ה"ש 33; כן ראו פרשת פרג', 364).
93. לפי ההלכות שנפסקו בפרשת סולומונוב ובפרשת ברקוביץ אין מניעה לפסוק דמי שכירות ראויים. ראוי לעשות כן, ולו באופן חלקי, בהתבסס על העיקרון של מניעת התעשרות שלא כדין (ראו גרוסקופף 595). אשר לגובה דמי השכירות הראויים, מהשיקולים הנזכרים לעיל דעתי היא שיש לפסוק לטובת העיריה דמי שכירות ראויים בשיעור גבוה יותר מהתמורה אותה קיבלה בפועל לאחר הניכויים אך נמוך יותר מדמי השכירות לפי ההסכם המקורי.