הערות בטרם סיום
98. המערערת טענה כזכור טענה נוספת במישור המשפט המינהלי: לטענתה על המקרה שלפנינו חלה דוקטרינת ההבטחה המינהלית ומכוחה יש לחייב את העיריה לקיים את החוזה המינהלי. אין בטענה זו כדי לסייע למערערת. אפילו נראה בסיכום בפגישה הבטחה מצד הגזבר להמשיך ביחסים חוזיים בתנאים חדשים, הרי שההבטחה אינה יכולה להיחשב הבטחה שלטונית, כיוון שתנאי לקשירתה של רשות להבטחתה הוא, בין היתר, כי ההבטחה ניתנה על ידי מי שמוסמך לכך בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי, וכי בכוחו לקיים את הבטחתו (ראו בג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל'(1) 673; בג"ץ 142/86 "דשון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות, פ"ד מ'(4) עמ' 523; כן ראו אלכס שטיין "הבטחה מינהלית" משפטים יד 255, 274-275 (1984)). תנאי זה לא נתקיים כיוון שלגזבר לא היתה סמכות חוקית להתחייב בתשלום למערערת, אלא בצירוף חתימת ראש העיריה, שלא ניתנה. לפיכך לא נתקיימו התנאים לחיובה של העיריה מכוח דוקטרינת ההבטחה המינהלית.
גם בהקשר זה עולים דיני החוזים והמשפט המינהלי, בנסיבות העניין שלפנינו, בקנה אחד: כשם שאין בדוקטרינת מצג השווא במשפט האזרחי לאכוף על העיריה את קיום החוזה (פרשת שם-אור) כך גם אין בדוקטרינת ההבטחה המינהלית במשפט המינהלי לאכוף על העיריה את קיום החוזה שנעשה על ידי גורם שאינו מוסמך לכך.
99. בעדותו בבית המשפט המחוזי לא היסס הגזבר, מר בן חיים, ליטול על עצמו אחריות להשתלשלות האירועים בפרשה. בעדותו הודה כי חרג מסמכותו (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 4) וכי היה מודע לסעיף 203 ולדרישות החתימה על פיו (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 15). במכתבו מיום 14.12.2001 לגזבר העיריה שהחליף אותו, מר אליהו זיטוק, אף הגדיל לעשות והציע שהעיריה תתבע אותו אישית:
"אילו נועצתם בי מלכתחילה, הייתי מייעץ לכם שלא להגיש את התביעה. אני שמשתי בזמנו כגזבר העירייה וקיבלתי בנדון את ההחלטות שיושמו. לפיכך, לדעתי אם נדרש להגיש תביעה נגד מישהו, אזי זה צריך להיות נגדי. אני אחראי להסדר... הפתרון היה בעיקרון זמני, אך לצערי נתארך יתר על המידה".
מובן כי בפסק דין זה אין כדי להכריע ביחסים בין העיריה לבין הגזבר.
סוף דבר ותוצאה אופרטיבית
100. דין הערעור להתקבל. אציע לחברותיי כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי יתבטל. נקבע כי החל מחודש מרץ 1997 ועד חודש אוקטובר 2001 (כולל) החוזה המינהלי שנקבע בסיכום בפגישה מיום 12.2.1997 הוא חוזה
בלתי חוקי, בהיותו נוגד את דרישת הצורה המהותית הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות. החוזה המינהלי הבלתי חוקי בטל לפי הוראת סעיף 30 לחוק החוזים. על הצדדים חלה חובת השבה הדדית מכוח סעיף 31 לחוק החוזים. בנסיבות העניין, אין מקום לסטות מעקרון ההשבה ההדדית. משמעות ההשבה ההדדית היא חיוב העיריה להשיב למערערת את התמורה הריאלית (הסכום שהעבירה המערערת לעיריה בפועל לתקופה זו) וחיוב המערערת לשלם לעיריה דמי שכירות ראויים ריאליים לתקופה זו.