רעיונית על העיריה להשיב למערערת את התמורה שקיבלה בפועל על-פי החוזה המינהלי (סך כל הסכומים החודשיים שהעבירה המערערת לעיריה בפועל) בגין התקופה שבין מרץ 1997 לאוקטובר 2001. שיערוך התמורה ייעשה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 מיום תשלום הסכום ועד מועד השבתו. על המערערת להשיב לעיריה את החניון, ואנו מבינים כי כבר עשתה כן. כמו כן על המערערת לשלם לעיריה דמי שכירות ראויים עבור החניון בגין התקופה שבין חודש מרץ 1997 לאוקטובר 2001. הסכום ייקבע כתמורה שקיבלה העיריה בפועל על-פי החוזה המינהלי בתקופה זו בתוספת מחצית כספי הניכויים שניכתה המערערת בתקופה זו. שיערוך דמי השכירות הראויים ייעשה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 מיום תשלום הסכום ועד מועד השבתו.
ציינתי כי "רעיונית" על העירייה להשיב למערערת את התמורה שקיבלה בפועל. באופן מעשי ניתן לעשות קיצור דרך: מדמי השכירות הראויים הריאלים, שפסקתי לטובת העיריה, ניתן להפחית את התמורה הריאלית, שפסקתי לטובת המערערת (ראו והשוו תוצאת פסק הדין בפרשת ברקוביץ). לפיכך התוצאה הסופית היא כי על המערערת להעביר לעיריה את יתרת דמי השכירות הראויים הריאליים בלבד, בגובה מחצית כספי הניכויים שניכתה המערערת בתקופה זו בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום תשלום התמורה (מידי חודש בחודשו) ועד ליום התשלום בפועל.
מובן שמשנקבע שפסק הדין המחוזי יתבטל, על המשיבות להחזיר למערערת את הסכום ששילמה להן בעקבות פסק הדין המחוזי, ושביצועו לא
עוכב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום העברת הכספים ועד ליום התשלום בפועל.
משהתקבל הערעור באופן חלקי יישאו המשיבות יחדיו בשכר טרחת המערערת בסך 50,000 ש"ח.
ש ו פ ט ת
השופטת ע' ארבל:
אני מצטרפת לפסק דינה המקיף והמורכב של חברתי, השופטת נאור, הצועד בתפר שבין המשפט הפרטי למשפט המנהלי ומשלב את המסלול החוזי והמסלול המנהלי זה בזה. בסופו של ניתוח מפורט הגיעה חברתי למסקנה כי יש להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית בענייננו, כמעין תמונת-ראי של סעיפים 30 – 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973. הדרך בה ניתחה חברתי את העניין שלפנינו מביאה לטעמי לעשיית צדק ככל הניתן עם כל אחד מן הצדדים ומתאימה את הסעד לנסיבות המקרה.
אני מסכימה לגישתה של חברתי לפיה המקרה שלפנינו מצדיק את החלתה של תורת הבטלות היחסית ועוד מסכימה אני כי גם בשדה המשפט המנהלי בכוחה של זו להגן גם על זכותו של גורם פרטי – ובענייננו, מי שהתקשר עם העיריה – ואין היא מגנה אך ורק על האינטרס המינהלי. כן מקובל עליי כי בעיקרון תום הלב ובחובת ההגינות של הרשות המנהלית יש כדי להגמיש את תוצאות דרישת הצורה הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות. כשברקע כל אלה העיקרון של מניעת התעשרות שלא כדין ובחינת שיקולי צדק באמצעות עקרון ההשבה, תוצאת פסק הדין, בסופו של יום, משלבת לטעמי את האינטרס הציבורי עם שיקולי צדק, הגינות ויושר.