9. מנגד טענה הוועדה, כי במועד שבו נעשתה ההפקעה, לא החזיקה פרי אור בחוזה חכירה בר-תוקף, ועל כן, לא קמה לה כל זכות לקבלת פיצויים. גם אם שילמה פרי אור כספים, מאז פקיעת ההסכם, אלו אינם אלא דמי שימוש, שאין בכוחם ללמד על קיומה של זכות במקרקעין. לחלופין נטען, כי גם אם פרי אור זכאית לפיצוי, הריהו בשיעור נמוך בהרבה מסכום הכסף שצוין בחוות הדעת השמאית שהגישה. לתמיכה בטענתה זו, צירפה הוועדה חוות דעת שמאית מטעמה. במקביל, הגישה הוועדה הודעת צד ג', שבגדרה ביקשה לצרף להליך גם את חברת איירפורט סיטי (להלן: החברה). נטען, כי החברה מחוייבת לשפות את המועצה על כל נזק שייגרם לה כתוצאה מהתכנית. החברה צורפה להליך, ואישרה כי אכן היא הנושאת בחבות, אם יפסקו פיצויים. לגופו של עניין טענה החברה, כי גם אם יקבע פיצוי, יש לחשבו לפי שווי יעוד 'דרך' ולא לפי שווי יעוד 'חקלאי'; כי היה על פרי אור לתבוע פיצוי כבר במועד שבו שוּנה יעוד הקרקע (בשנת 2006); כי יש לחשב את הפיצוי המגיע, אם בכלל, לפי שיעור תפיסת החזקה בפועל (26 דונם בלבד, ולא כ-55 דונם, כטענת פרי אור). החברה צירפה גם היא חוות דעת שמאית, המלמדת על שיעור נזק נמוך אף מזה שהציגה הוועדה.
10. במסגרת דיון שהתקיים, הסכימו הצדדים למינוי מומחה מטעם בית המשפט, שיכריע בטענותיהם. ביום 14.10.2018 מסר השמאי המכריע את חוות דעתו, וביום 7.4.2019 נחקר על אודותיה בבית המשפט. בחוות דעתו, קבע השמאי המכריע ממצאים שונים, שהיו קרובים באומדנם לחוות הדעת השמאית שהגישה פרי אור.
11. ביני לביני, פנתה פרי אור לרמ"י, מכוח צו שנתן בית המשפט המחוזי, לבקשתה, והעלתה מספר שאלות העוסקות באפשרות חידוש ההסכם, במטרה להוכיח, כי אכן קיימת לה זכות בקרקע, העשויה לזכותה בפיצויים. ביום 14.6.2017 הוגשה תעודת עובד ציבור, חתומה בידי סגן ראש צוות לקידום עסקות במחוז המרכז, שבה ניתן מענה לשאלות פרי אור. במענה לשאלה האם היתה רמ"י מאריכה את הסכם החכירה, אלמלא בוצעה ההפקעה, נכתב כי "ככל ולא הייתה מניעה לחידוש החכירה וככל ולא הייתה הפקעה, הייתה פועלת הרשות לבחינת חידוש החכירה בתנאי החלטת המועצה ביחס לשטח החוזה".
12. לבסוף, לאחר שכלל החומר נאסף והובא לפניו, דן בית המשפט המחוזי בסוגיה, והכריע כי על הוועדה והחברה לפצות את פרי אור, הן על הפקעת הקרקע, הן על אובדן המחוברים לה, הן על הפגיעה בהכנסות עתידיות. בית המשפט המחוזי האריך בדברים הרבה, התייחס לטענות שונות בנוגע לדרכי חישוב הפיצוי ולשיעורו, אך בראש ובראשונה נדרש לשאלה התשתיתית והיסודית, שבלעדיה איִן: האם יש לראות את פרי אור כחוכרת של המקרקעין הזכאית לפיצוי, הגם שאין בידה הסכם חכירה בתוקף; או שמא, מאז פקיעת ההסכם, החזקתה בקרקע מוגבלת לעיבוד האדמה והפקת פירות בלבד. בית המשפט המחוזי פסק, כי מתשובותיה של רמ"י, ומהאופן שבו התנהלה בפועל אל מול פרי אור, ניתן להיווכח כי רמ"י סברה שניתן היה לחדש את הסכם החכירה, וניתן גם להניח כי כך היה נעשה, אלמלא ההפקעה שבינתיים, אשר מנעה ממנה לעשות כן. לתמיכה במסקנתו-זו, הפנה בית המשפט המחוזי, בין השאר, לאלה: רמ"י לא ראתה מקום להשיב את הקרקע לידיה לאחר אישור התכניות, ואף לא הביעה התנגדות להמשך ההחזקה ועיבוד הקרקע, עד למועד ההפקעה בפועל; רמ"י הוסיפה לקבל את דמי החכירה ששילמה פרי אור; בקשת פרי אור לחידוש חוזה החכירה לא נדחתה; רמ"י הביעה נכונות מצדה להמשך ההחכרה, אלמלא באה ההפקעה לאוויר העולם. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי "אין לראות בזכותה של [פרי אור] כזכות של שוכר של קרקע חקלאית לזמן קצר לצורך עיבודה כטענת החברה, אלא יש לראות ב[פרי אור] כמי שניטלה ממנה זכות חכירה לדורות". קביעה בסיסית זו, סללה לבית המשפט המחוזי את הדרך להכיר בעצם קיומה של חובה לפצות את פרי אור. מכאן ואילך, נפנה בית המשפט המחוזי ובא לדון בשאלות העוסקות במרכיבי הפיצוי ובגובה הנזק. נוכח התוצאה שאליה הגעתי במסגרת הליך זה, כמפורט בהמשך, איני רואה להרחיב על אודות פרק זה שבפסק הדין, מקום שבו הדבר אינו נחוץ להכרעה. תוצאתם של דברים – נקבע כי הוועדה חייבת לפצות את פרי אור על הנזקים שנגרמו לה בגין הפקעת הקרקע. בקביעת שיעור הפיצוי, הסתמך בית המשפט המחוזי על חוות דעתו של השמאי המכריע שמינה. נפסק, כי פיצויי ההפקעה יעמדו על סך של 2,641,632 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה; כי הפיצוי בגין אובדן פדיון יעמוד על סך של 133,403 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה; כי הפיצוי בגין אובדן הכנסות יעמוד על סך של 963,474 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה. עוד נקבע, כי הוועדה תישא בהוצאותיה של פרי אור, בסך של 30,000 ₪. אחר זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי הודעת צד ג' שהגישה הוועדה מתקבלת במלואה, ובהתאם, תידרש החברה לשפות את הוועדה על כל סכומי הכסף שישולמו לפרי אור.