עוד יצוין בהקשר זה, כי טענת התובעת, כי בסופו של יום לא פתח הישאם את החנות בקניון אין בה כדי להועיל. האמון הופר ולנתבעת קמה הזכות לבטל ההסכם המבוסס כל כולו על יחסי אמון.
טענות נוספות
56. התובעת תלתה יהבה בכך שריקושט לא פעלה למימוש זכות הבלעדיות מול מפעילת הקניון, כשלטענתה במועד חתימת הסכם הזיכיון בין הישאם לבין קולומביה הסכם השכירות שכלל את תניית הבלעדיות היה בתוקף. אלא, שלא מצאתי כי יש בכך כדי להועיל לתובעת.
לכל היותר מדובר בזכות תביעה של ריקושט ביחסיה מול מפעילת הקניון, ואולם אין בכך כדי לשנות מהחובות החלות ביחסים בין התובעת לבין ריקושט על פי הסכם ההפעלה. מה גם שבפועל נקבע לא אחת, כי אין מקום להסדרי בלעדיות מסוג זה בהיותם הסדרים כובלים, ובפרט כאשר פתיחת החנות המתחרה נעשתה בסמוך לסיום הסכם השכירות, והסכם השכירות החדש לא כלל תניית בלעדיות.
סיכום בינים
57. בהינתן מסקנתי לעיל, לפיה ריקושט ביטלה את ההסכם כדין אין להידרש עוד לסעדים המבוקשים שעיקרם פיצוי בגין נזקים והפסדים אשר נגרמו לטענתה בשל ביטול ההסכם.
לצד האמור, ועל אף שהדברים לא נוסחו באופן ברור עומדת לדיון השאלה האם גם בהינתן העובדה כי ביטול ההסכם נעשה כדין, קמה לתובעת הזכות להשבת ציוד ו/או שוויו שנותר בחנות עם עזיבתה.
הזכות להשבה
58. כאמור, הגם שהתובעת לא טענה במפורש לסעד של השבה, מצאתי לנכון להתייחס לדברים בהינתן עתירת התובעת להשבת ערך הציוד שנותר בחנות.
התובעת עתרה לפיצוי בגין השקעותיה בחנות בסך של 478,812 ₪ בהתאם לחוות דעת שמאית שצירפה (ראו נספח 23 לכתב התביעה), במסגרתה פירט השמאי אומדן עלויות של העבודות והשיפורים שנעשו בחנות, כדלקמן: גלריה – 61,776 ₪; עבודת גבס – 28,500 ₪; פרקט – 19,500 ₪; עבודות חיפוי עץ – 16,000 ₪; קירות תצוגה – 39,000 ₪; דלפק קבלה – 5,800 ₪; מערכת ספרינקלים – 18,000 ₪; ארון זכוכית המשך לדלפק – 2,750 ₪; מערכת אזעקה – 9,000 ₪; מערכת גילוי עשן – 22,000 ₪; מצלמות במעגל סגור – 22,000 ₪; שילוט מואר – 24,000 ₪; מערכת מיזוג אוויר – 36,800 ₪; מסך אוויר – 8,000 ₪; מערכת חשמל ותקשורת, מערכת שמע כולל רמקולים – 38,5000 ₪; פסי תאורה – 9,200 ₪; קורות פיברגלס – 10,000 ₪; מערכת צ'קפוינט – 8,500 ₪; מתקני תלייה כולל מדפי מתכת – 8,000 ₪; עבודות צבע – 14,000 ₪; הוצאות נלוות עבור שכ"ט מהנדסים, אדריכלים, מתכננים, אגרות והיתרים – 37,000 ₪.