23. התובעת טענה לחוסר תום לב מצד ריקושט בקיום הסכם ההפעלה. לטענתה, הודעת הביטול ניתנה מבלי שנעשה בירור מקדים עם התובעת מטעמים פסולים ויש בכך ללמד על חוסר תום ליבה של ריקושט, באופן המלמד כי מטרתה היתה אך נישול התובעת מהפעלת החנות.
התובעת מבקשת לבסס את טענתה בדבר חוסר תום ליבה של ריקושט, על העובדה שהתובעת לא עמדה על מלוא זכויותיה מול מפעילת הקניון בקשר עם הסכם השכירות, שהיה בתוקף בעת ביטול הסכם ההפעלה, ושאסר על מפעילת הקניון לאפשר פתיחת חנויות מתחרות.
24. בכל מקרה, טוענת התובעת, כי פעילות המותג קולומביה אינה מתחרה בריקושט, מאחר שמוצרי קולומביה אינם נמכרים בחנויות ריקושט כבר מסוף שנת 2014.
25. לאור האמור, עתרה התובעת לסעד של פיצויים בהיקף של 4,743,502 ₪ כמפורט להלן:
הפסד רווחים עתידיים - בגין הפרת הסכם ההפעלה על ידי ריקושט, ובהתאם להוראות סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, עתרה התובעת לפיצוי בשווי הרווח שנמנע ממנה ושאותו הייתה אמורה להרוויח במהלך תקופת השכירות החדשה, אשר הועמד על סך של 3,784,341 ₪ בהתאם לחוות דעתו של רו"ח דורון לוין (ראו נספח 26 לכתב התביעה).
תשלום בגין ציוד שהותירה בחנות - לטענת התובעת, על פי חוות דעת שמאית שצירפה, שווי הציוד והרכוש שהועבר לריקושט במעמד מסירת החנות עומד על סך של 473,812 ₪ (ראו חוות דעת שמאית מיום 10.10.16, נספח 23 לכתב התביעה).
תשלום בגין מוניטין - לטענת התובעת, היא השקיעה לאורך השנים כספים ועמל רב בקידום ופרסום החנות, בביסוס מוניטין ובהרחבת קהל הלקוחות, דבר שבא לידי ביטוי בהגדלת הרווח הגולמי של התובעת. לטענתה בשנת 2015 עמד היקף המכירות השנתי על סך של 3,32,300 ₪, לעומת סך של 758,038 ₪ בשנת ההפעלה הראשונה של החנות (ראו אישור רואה החשבון של התובעת, נספח 7 לכתב התביעה).
לטענתה, על פי הדו"חות החשבונאיים של התובעת, לצורך פרסום החנות, ביסוס המוניטין, הגדלת היקף המכירות ויצירת מרווחי הרווח המשמעותיים בהם מחזיקה החנות היום, השקיעה התובעת לאורך השנים סכום מצטבר בסך כולל של 485,349 ₪, אשר ריקושט נהנית מתוצאות השקעה זו של התובעת, מבלי ששילמה על כך. לטענת התובעת ריקושט קיבלה את הנכסים הנ"ל, באופן המהווה עשיית עושר ולא במשפט מצד ריקושט.
טענות ריקוטש
26. לטענת ריקושט, כל פעילותה של התובעת היתה הפעלת החנות וכי על אף שבעל המניות והמנהל הרשום של התובעת הוא מר סלאימה, הרי שמי שניהל בפועל את החנות היה הישאם. לטענתה, הישאם לא היה עובד מזדמן בחנות, כפי שניסתה התובעת לטעון, אלא מנהל בפועל, ומי שעמד בקשר עסקי עם הספקים ועם רישוקט, היה אחראי על ניהול המלאי, המחירים והמבצעים, כמו גם, הכווין את פעילות התובעת, פעל לשיפור רווחיה וקבע את האסטרטגיה שלה, כפי שעולה מהמסמכים שצורפו ויפורטו בהמשך.
לטענתה, מר סלאימה לא קיבל משכורת ולא משך דיבידנד מהתובעת, ומעורבותו בתובעת התמקדה בנושא תשלומים לרשת ותשלומי דמי שכירות למפעילת הקניון, כאשר כאמור, כל הניהול המהותי של החנות עצמה נעשה על ידי הישאם. משכך, טוענת ריקושט כי יש לייחס את פעולותיו לתובעת.
בהקשר זה, טוענת ריקושט כי יש לזקוף לחובת התובעת, עליה נטל ההוכחה, את אי זימון הישאם לעדות.