מעבר לכך, טוענת ריקושט, כי התובעת ו/או מר סלאימה ידעו על פעולותיו וכוונותיו של הישאם, ולא ניתן לקבל את ההכחשות בעניין זה וזאת בהינתן יחסי אב ובן כמו גם היותם פעילים ומעורבים בפעילות של חנות הזיכיון מריקושט. ריקושט ראתה בהם גוף אחד.
27. לטענת ריקושט, ביטול הסכם ההפעלה על ידה נעשה כדין, ובבסיסו שני טעמים:
הראשון, משנחתם הסכם זכיינות בין הישאם, באמצעות חברה שבבעלותו, לבין קולומביה לפתיחת חנות מתחרה במתחם, הרי שיש בכך משום הפרה יסודית, אותה יש ליחס לתובעת, של הסכם ההפעלה (סעיף 3.1 וסעיף 4.16 להסכם ההפעלה) האוסר על התובעת להתחרות בריקושט, כאשר האיסור חל גם באופן עקיף. לטענתה, העובדה שהישאם היה זה שחתם על הסכם הזכיינות עם קולומביה ולא התובעת באופן ישיר אינה משנה דבר, שכן הישאם היה המנהל בפועל של התובעת, או למצער אחד משני מנהלי הבכירים, ויש לראות את פעולותיו כפעולות של התובעת, ובכל מקרה בוודאי שהדבר נכנס תחת תחרות "עקיפה". עוד טענה, כי אין הישאם יכול להסתתר תחת מסך החברה שהקים לצורך ההתקשרות עם חברת סער לשם קבלת הזיכיון לפתיחת חנות של מותג "קולומביה".
השני, התנהגות מנהלי התובעת, הם הישאם ואביו סלאימה, אשר לא גילו לריקושט לא על כוונתם לפתוח חנות מתחרה, עניין אשר קודם כבר בחודש מרץ 2016, כך לדברי מר סלאימה עצמו, ולא על כך שמי שיפעיל את החנות הוא הישאם. לטענתה התנהלות זו מהווה הפרה של חובת האמון כלפיה, ובהכרח מונעת את המשך ההתקשרות בהסכם ההפעלה.
המדובר לא רק בהפרה של היחסים החוזיים אלא גם הפרה של החובות החלות ביחסי מפעיל-רשת מכוח הדין. כאשר בסיס היחסים בין הצדדים, שעניינו הסכם זיכיון, מבוסס מעצם טיבו על יחסי אמון בין הצדדים, ושעה שהתובעת הפרה אמון זה, באמצעות מנהליה, נשמט הבסיס תחת המשך היחסים בין הצדדים. לטענת ריקושט, במצב דברים זה אין היא יכולה עוד לסמוך על התובעת וקיים חשש כי זו תשתף את המתחרה בסודות הרשת, לרבות אסטרטגיות שיווק, מבצעים, מחירי קניה מספקים וכו'.
28. לטענת ריקושט, היא השקיעה זמן ומשאבים בהכשרתו של הישאם, שהשתתף בכנסי מנהלים וזכה להכוונה של מנהל ההדרכה ברשת, מר ישראל רומס, וכי סך כל ההשקעה בהכשרתו מגיעה לסך של 500,000 ₪, אותו יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובעת, ככל שייפסק.
בהקשר זה טוענת התובעת כי הטענה לא הוכחה.
29. באשר לנזקים הנטענים, טוענת ריקושט, כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין אובדן רווחים עתידיים הואיל והסכם ההפעלה בוטל כדין. לגופו של עניין, טוענת ריקושט, כי חוות הדעת שצירפה התובעת להוכחת טענתה, כי היא זכאית לפיצוי בסך של כ-3.7 מיליון ₪ בראש הנזק הנ"ל, סותרת את הנתונים המצויים בידי ריקושט וסותרת את טענותיו לאורך השנים של מר סלאימה לפיהן מדובר בחברה מפסידה, כאשר הוא שב וביקש דחיות תשלומים (ראו תכתובות בקשר למצבה הכלכלי של התובעת, נספח 22 לכתב ההגנה).
לטענת ריקושט, עיון בחוות הדעת מלמד אף הוא כי, התובעת מצויה בקשיים כלכליים, והועלו כנגדה מספר טענות, ובתוך כך: חוות הדעת מתייחסת להפסד במשך 10 שנים נוספות מבלי שנלקחה בחשבון העובדה שהסכם השכירות הינו לשלוש שנים, שבסיומה אין כל הבטחה כי ריקושט תממש את האופציה שניתנה לה; חוות הדעת אינה מביאה בחשבון עליה במחירי מוצרים ועלויות שכר עבודה; שינוי בתחרות באזור, ירידה ברווחי הקניות ומשתנים חיצוניים אחרים; ירידה ברווחיות לאור פתיחת חנות מתחרה; בבסיס חוות הדעת נתונים לפיהם מצבה הכלכלי של התובעת טוב, ואולם הנתונים בפועל מובילים למסקנה אחרת. בנוסף, חוות הדעת מעריכה כי המכירות יעלו משנה לשנה בהיקף של 10%, נתון חסר בסיס.