מנגד, טוענת התובעת, כי חוות הדעת מטעם ריקושט אינה מציגה תחשיב מטעמה.
30. בנוסף מכחישה ריקושט זכאותה של התובעת לפיצוי בגין השקעות ושיפורים שערכה בחנות. לטענתה, על פי הסכם ההפעלה והסכם השכירות, שיפורים והשקעות אלו שייכים לקניון. בכל מקרה התובעת לא צירפה חשבוניות בעניין זה, ואין להסתמך על חוות הדעת השמאית שהוגשה, שאינה מבוססת.
31. מוסיפה וטוענת ריקושט, כי אין בסיס לפיצוי הנטען בגין עלות הפרסום. לטענתה, המוניטין והמותג של החנות הם של ריקושט, כפי שגם נקבע בסעיף 2.3 להסכם ההפעלה, והם נבנו לאורך שנים רבות על סמך פעולות של ריקושט והשקעת ממון רב. זאת ועוד, התובעת לא תמכה טענתה לפיצוי בסך של 485,349 ₪ בראיה כלשהי, ואין כל תוקף לאישור רואה החשבון שצרפה בהקשר זה שלא הוגש כחוות דעת ורואה החשבון לא הובא לעדות (נספח 7 לכתב התביעה).
בהעדר נתונים על ההשקעות הנטענות והמוכחשות ולאור העובדה שחלקן נעשו לפני מעל ל-7 שנים, הרי שיש לדחות את כל רכיב התביעה ביחס להשקעות הנטענות שבוצעו מעל ל-7 שנים לפני הגשת התביעה מחמת התיישנות, ובכל מקרה יש לדחות רכיב נזק זה בהעדר פירוט ובהעדר הוכחה.
עוד נטען בהקשר זה, כי התובעת אינה יכולה לתבוע פיצויי קיום בגין הפסד רווחים (מוכחש) ובמקביל גם פיצויי הסתמכות בגין הפרסום והשקעות נטענות.
32. בכל מקרה טוענת ריקושט, כי התובעת חייבת לה סך של 946,500 ₪: 446,500 ₪, בתוספת מע"מ בגין השבת דמי שימוש בציוד; 500,000 ₪ בגין השקעה בפיתוחו והדרכתו של הישאם; לחילופין - על התובעת לשפות את ריקושט בסך הפיצוי המוסכם בסעיף 5.3 להסכם ההפעלה, השווה לסך של 20,000$ (73,180 ₪ נכון למועד כתב ההגנה).
בהתאם נטען, כי ככל שייפסק כי על ריקושט לשלם לתובעת סכום כלשהו, יש לקזז את חובה של התובעת כלפי ריקושט מהסכום שיפסק.
בהקשר זה טוענת התובעת כי הטענה לא הוכחה.
השאלות שבמחלוקת
33. האם הפרה התובעת את הסכם ההפעלה באופן שהקנה לריקושט עילה לביטול הסכם ההפעלה?
על מנת להכריע בשאלה זו יש להידרש לשאלת מעמדו של הישאם בתובעת ועד כמה יש לזהות את פעולותיו כהפרת התחייבויות התובעת? ועד כמה ניתן לראות בהתנהלותו משום הפרת אמון יסודית של התובעת ומנהליה המצדיקה ביטול ההסכם.
כמו כן, סוגיית הסעדים להם עותרת התובעת.
דיון והכרעה
34. כלל ידוע הוא, כי "המוציא מחברו עליו הראיה". לאורו, ולאור טענתה העיקרית של התובעת, כי לא קמה לריקושט כל עילה לבטל את הסכם ההפעלה עמה וכי הביטול נעשה שלא כדין, מוטל עליה הנטל להוכיח, כי ריקושט הפרה את ההסכם כשביטלה אותו שלא כדין. דהיינו, על התובעת להוכיח, כי אין מקום לזקוף לחובתה את התנהלותו של הישאם ובהתאם כי לא קמה לריקושט עילה לביטול ההסכם.
יוער כי אין המדובר ב"הודאה והדחה", כפי שטענה התובעת בתחילה ואך טוב עשתה משזנחה טענה זו במסגרת סיכומי טענותיה [ראו לעניין "הודאה והדחה" י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ש' לוין, עורך, מהדורה שביעית, 1995), 320-321].
בהינתן מסגרת זו תבחנה השאלות העומדות.