21. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט קמא שגה בכך שקבע כי הבנק לא הפר את הוראות הסדר הפשרה. לטענת המערער הסדר הפשרה הופר על-ידי הבנק כבר ביום 6.3.2000, משסירב לבצע את הפעולות שביקש המערער, אף שעמדו לטענתו בתנאי
--- סוף עמוד 12 ---
הסדר הפשרה. כן טוען המערער כי הסכם הפשרה הופר על ידי הבנק ביום 9.3.2000, כאשר הבנק סירב לבצע את הפעולות אשר הוגשו לביצוע ביום זה. בעיקר מתייחס המערער בטענותיו לאחת הפעולות שסורבה על-ידי הבנק בטענה כי היא יוצרת דרישת בטחונות בסך של כ-1,810,000 ש"ח, הגבוה מהמוסכם על-פי הסדר הפשרה. לטענת המערער, טענה זו של הבנק התבססה על חישוב שגוי של דרישת הבטחונות, שמקורו בהזנת סטיית תקן שגויה למערכת הממוחשבת. לשיטתו, משסירב הבנק לבצע פעולה זו, אף שעמדה בתנאי הסדר הפשרה, רשאי היה לבטל את ההמחאה שמסר ביום 8.3.2000.
22. המערער טוען עוד כי גם אופן מימוש התיק על-ידי הבנק, לכשעצמו, מהווה הפרה של הסדר הפשרה, שכן לטענת המערער הבנק לא היה רשאי לכתוב אופציות במסגרת מימוש התיק. בהקשר זה מוסיף המערער וטוען, כי אילולא ביצע הבנק פעולות של כתיבת אופציות, היתה דרישת הבטחונות ביום 12.3.2000 עומדת על סך של 600,000 ש"ח בלבד, כאשר במצב זה יכול היה להמשיך ולפעול בחשבונו לשם הגנת השקעתו.
טענות המשיב
23. לטענת הבנק פסק הדין המקורי, שניתן על ידי השופט קלינג, אינו יכול לעמוד, בין היתר כיוון שלא הכריע בעילת ההגנה לה טען לילוף. הבנק דוחה גם את טענת המערער לפיה שגה בית המשפט קמא משקבע כי נטל ההוכחה רובץ לפתחו. לטענת הבנק מאחר שהטענה שנדונה על-ידי בית המשפט קמא היתה טענת המערער, שנטענה כטענת הגנה במסגרת תביעת הבנק בסדר דין מקוצר, הנטל להוכיחה הוטל עליו. כן טוען הבנק, כי משלא חלק המערער על יתרת החובה שנותרה בחשבונו, הרי שטענתו כי מקורה של יתרה זו הוא בהפרות שביצע הבנק היא כמוה כטענת "הודאה והדחה", אשר הנטל להוכיחה הוטל עליו.
24. הבנק דוחה מכל וכל גם את טענותיו של לילוף ביחס לתוקפה של תניית הויתור הנזכרת לעיל. לטענת הבנק, טענה זו של לילוף לא נטענה בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידו, ומשכך היא מהווה הרחבת חזית אסורה. כן טוען הבנק, כי העובדה שהסדר הפשרה נחתם על-ידי הצדדים פעמיים, ובשתיהן קיבל תוקף של החלטה, וכל זאת בשים לב להיותו של המערער עורך-דין, מלמדת על גמירות דעתם
--- סוף עמוד 13 ---