17. ביום 24.5.2006 הגיש המערער את הערעור שבפנינו, ולאחר מכן הגיש לבית המשפט קמא בקשה לעכב את ביצועו של פסק-הדין המשלים. בהחלטה מיום 6.7.2006 דחה בית המשפט קמא (השופטת רונן) את הבקשה. עקב כך, הגיש המערער לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין המשלים. ביום 25.8.2006 נעתר השופט ד' חשין לבקשה, והורה על עיכוב ביצוע פסק-הדין המשלים עד להכרעה בערעור דנן.
טענות הצדדים
טענות המערער
18. בפתח ערעורו, מעלה המערער טענה דיונית, לפיה חרג בית המשפט קמא מסמכותו כאשר קיבל במסגרת פסק-הדין המשלים את תביעת הבנק. לטענתו, היה על בית המשפט קמא לדון ולהכריע אך בשאלה שהוגדרה על-ידי בית המשפט העליון, והוא היה חייב להתבסס על הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של השופט קלינג, שכן לא הובאו בפני השופטת רונן כל ממצאים חדשים. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט קמא משקבע, במסגרת פסק-הדין המשלים, כי נטל ההוכחה מוטל עליו, מקום בו נקבע בפסק-הדין המקורי כי הנטל רובץ לפתחו של הבנק. לגרסתו, אם היה יודע כי נטל ההוכחה מוטל עליו, היה מבקש להביא עדים מטעמו ולהגיש חוות-
--- סוף עמוד 11 ---
דעת מומחה על-מנת להוכיח את טענותיו, ובפרט על-מנת להוכיח את טענתו כי כתיבת אופציות היא פעולה חמורה יותר מאשר קניה או מכירה של אופציות.
19. טענה נוספת אותה מעלה המערער היא, כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי יש לאכוף על הצדדים את הויתור המעוגן בסעיף 3 להסדר הפשרה. כאמור, בהסתמך על סעיף זה נמנע בית המשפט קמא מלהידרש לטענות המערער שעניינן בהסכמים שקדמו לחתימה על התוספת להסדר הפשרה. לטענת המערער, לו היה הבנק מודה בתקלה שאירעה ביום 16.2.2000, טרם החתימה על הסדר הפשרה, לא היה מסכים להסדר הפשרה ולתניית הויתור המעוגנת בו. בהקשר זה מעלה לילוף טענות בדבר תצהירי שקר שניתנו על ידי אחד מעדי הבנק בנוגע לאופן התרחשות התקלה האמורה ביום 16.2.2000. עוד טוען לילוף, כי משהפר את הבנק את הסדר הפשרה, כפי שיפורט להלן, אין הוא יכול להסתמך על תניית הויתור המעוגנת בו.
20. אשר למעשי הבנק אשר קדמו להסדר הפשרה טוען המערער כי הבנק החליט כבר ביום 18.2.2000 להפסיק את פעילותו ולסגור את התיק שלו תוך הסתרת עובדה זו ממנו, והוא מוסיף וטוען בהקשר זה כי לבנק לא הייתה כל כוונה לקיים את ההסכמים איתו. המערער טוען כי הבנק הפר את הסכם 18.2 בכך שפעל למימוש התיק כבר ביום 23.2.2000, וזאת לאחר שיתרת החובה בחשבון לא קטנה ב-200,000 ש"ח מדי יום, כפי שהוסכם. לשיטתו, יש לפרש את הסכם 18.2 כך, שזכותו של הבנק לפעול למימוש התיק קמה רק בחלוף עשרה ימי מסחר מיום החתימה על ההסכם, במידה ויתרת החובה לא קטנה כפי שהוסכם. עוד יצוין, כי לטענת המערער הסכם 18.2 הופר על-ידי הבנק גם ביום 24.2.2000, וזאת משסירב לבצע את הפעולות שנתבקשו ביום זה, אף שהיה בהן לבטל את דרישת הבטחונות, וחרף התחייבות המערער להפקיד סך של 700,000 ש"ח כנדרש על ידי הבנק. בנוסף טוען המערער כי הבנק פעל בניגוד להסכם מיום 18.2.2000 כאשר סירב ביום 1.3.2000 לבצע פעולות שהיו, לטענתו, מזכות את החשבון בסך של 100,000 ש"ח ומביאות להקטנת דרישת הבטחונות. המערער טוען עוד, כי הבנק הפר את צו המניעה מיום 2.3.2000, כאשר ביצע פעולות למימוש התיק לאחר שנמסר צו המניעה לידיו, ובהן גם פעולות של כתיבת אופציות.