15. בהתאם להחלטת בית משפט זה, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ונקבע בפני השופטת רונן. התיק נקבע לשמיעת סיכומי הצדדים בעל-פה, כאשר בהתאם להוראת בית המשפט החל לילוף לסכם ראשון את טענותיו. ביום 10.4.2006 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט קמא (השופטת רונן) (להלן: פסק-הדין המשלים). בפתח פסק הדין, ציין בית המשפט כי הוא ניתן "בהתאם לשאלה שנקבעה בפסק הדין של בית המשפט העליון, ולאור חומר הראיות בכללותו..". כן צוין, כי מאחר שלילוף לא חלק על אופן חישוב החוב או על עצם קיומו, נטל ההוכחה הוא עליו.
16. בפסק דינו המשלים קבע בית המשפט כי דין תביעת הבנק להתקבל, כיוון שלא עלה בידי לילוף להוכיח כי הבנק הפר את ההסכמים בין הצדדים. כן נקבע, כי נוכח תניית הויתור המעוגנת בסעיף 3 להסדר הפשרה מיום 5.3.2000, אשר הושב על כנו ביום 7.3.2000, ולפיה מהווה ההסדר "ויתור על כל טענות הצדדים ביחס ליחסי הצדדים בכל הקשור בניהול החשבון עד ליום חתימתם על הסדר זה", אין צורך להידרש לטענות המערער המתייחסות להסכמים אשר קדמו להסדר זה.
אשר לטענות המערער לפיהן הפר הבנק את הסדר הפשרה, קיבל בית המשפט קמא את גרסת הבנק לפיה המערער הוא שהפר את הוראות הסדר זה, ודחה את טענות המערער. נקבע, כי לא עלה בידו של המערער להוכיח כי חלה טעות באופן חישוב הבטחונות על-ידי הבנק ביום 9.3.2000, ומכאן כי יש לקבל את גרסת הבנק לפיה הפעולות שהגיש המערער באותו היום לא עמדו בתנאי הסדר הפשרה – והבנק היה רשאי להתחיל במימוש האופציות שבחשבון המערער. כן נקבע, כי עצם חילול השיק שהופקד על ידי המערער ביום 8.3.2000 מהווה הפרה של הסכמה קודמת בין הצדדים. בהקשר זה דחה בית המשפט קמא את טענת המערער לפיה היה הבנק רשאי להגיב על
--- סוף עמוד 10 ---
חילול ההמחאות רק ביום 10.3.2000, וקבע כי זכותו של הבנק להגיב קמה במועד שבו נודע לו על ההפרה, קרי, ביום 9.3.2000. בנוסף, קיבל בית המשפט קמא את טענת הבנק, שלפיה נמנע המערער מלהגיש הצעות פעולה עד לשעה 11:30 ביום 9.3.2000. בית המשפט קבע כי גם בכך הייתה התנהגותו של המערער בגדר הפרה של הוראות הסדר הפשרה, וכי לכאורה הבנק היה זכאי להסתמך גם על הפרה זו כדי לפעול כנגד לילוף.
בית המשפט קמא דחה גם את טענת המערער לפיה הבנק הפר את הסדר הפשרה בכך שביצע פעולות של כתיבת אופציות ביום 12.3.2000. נקבע, כי זכותו של הבנק לכתוב אופציות נובעת מלשונו הרחבה של סעיף 2(ג) להסדר הפשרה, שקובע כי הבנק רשאי לבצע "כל פעולה לפי שיקול דעתו". כן נקבע, כי המערער לא הוכיח כי פעולה של כתיבת אופציות היא "חמורה" יותר בהכרח מפעולה של קניה ומכירה שלהן.