נוכח הודעה זו, ניתנה למערער רשות להתגונן בפלוגתא שהוגדרה על-ידי הצדדים, והתיק נקבע להוכחות.
--- סוף עמוד 8 ---
12. ביום 9.11.2000 התקיימה ישיבת קדם משפט בתביעת המערער נגד הבנק בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. הצדדים הודיעו לבית המשפט כי הגיעו להסכמה לפיה תימחק תביעת המערער, ובלבד שבתביעת הבנק תתוקן הפלוגתא המוסכמת מיום 13.6.2000, ותירשם הפלוגתא כדלקמן:
"המבקש (לילוף – ד' ב') טוען כי הבנק ביצע פעולות שהוא לא ביקש ושהבנק לא היה רשאי לעשותן, על כך חולק הבנק. הבנק טוען כי כל הפעולות נעשו על סמך ההסכמים בין הצדדים והמדובר בהסכם המעו"ף... והסכמי הפשרה שהושגו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ובהסכם פתיחת החשבון. לעומתו טוען המבקש כי ההסכמים כולם הופרו הן הסכם המעו"ף... והן הסכמי הפשרה שהושגו בביהמ"ש".
בהתאם להסכמת הצדדים נמחקה, אפוא, תביעתו של לילוף בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ותוקנה הפלוגתא בתביעת הבנק בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
13. ביום 4.8.2003 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ג' קלינג) בתביעת הבנק, במסגרתו נדחתה תביעת הבנק במלואה. בית המשפט קבע, כי לא הוכח שהמערער הפר את ההסכמים שנכרתו בינו לבין הבנק. כן נקבע, כי על הבנק היה הנטל להוכיח לא רק כי החוב בגינו הוגשה התביעה רשום בספרי הבנק, אלא גם כיצד נוצר ומדוע, וכי הבנק לא עמד בנטל זה. עוד נקבע, כי אפילו היה הבנק עומד בנטל האמור, הרי שמעדויות עובדיו עולה כי הם ניסו להתמודד בתחום שבו לא היה להם ידע וניסיון, ונבהלו מהיקף הפעילות של לילוף בשוק המעו"ף ומבקיאותו שעלתה על הבנתם הם. בפסק-הדין לא נדונה השאלה האם הבנק מצידו הפר את ההסכמים שנחתמו בין הצדדים (להלן: פסק-הדין המקורי).
14. על החלטה זו ערער הבנק לבית המשפט העליון. ביום 21.11.2005 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בערעור (השופטים א' ברק, ע' ארבל וא' חיות), שבו נקבע כדלקמן:
"בשלב זה הסכימו הצדדים בהמלצתנו כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון ויכריע בעילת ההגנה אשר בגינה ניתנה למשיב (לילוף – ד' ב') רשות להתגונן, קרי: האם הפר המערער (הבנק – ד' ב') את ההסכמים שבינו לבין המשיב בכך שביצע פעולות
--- סוף עמוד 9 ---
שהמשיב, על פי טענתו, לא ביקש לעשותן והמערער לא היה רשאי לעשותן מכוח אותם הסכמים."
כן נקבע, כי פועלו של פסק-הדין המקורי יושעה עד למתן פסק-הדין המשלים.