של הצדדים ביחס להוראות הסדר הפשרה. נוכח לשונה הברורה של תניית הויתור המעוגנת בסעיף 3 להסדר הפשרה מבקש הבנק כי נדחה את טענות המערער ביחס לאירועים שקדמו לחתימה על התוספת להסדר הפשרה מיום 7.3.2000. לגופן של טענות אלה טוען הבנק, כי היה זה המערער אשר הפר את הסכם 18.2, בכך שלא פעל להקטנת יתרת החובה בחשבונו בסך של 200,000 ש"ח מדי יום ולא שמר על רמת בטחונות של 100,000 ש"ח, כפי שהוסכם.
25. הבנק שולל גם את טענות המערער ביחס לאירועים אשר מהווים, לטענתו, הפרה של הסדר הפשרה על ידי הבנק. הבנק סומך ידיו על קביעתו של בית המשפט קמא במסגרת פסק-הדין המשלים, ולפיה היה זה המערער אשר פעל בניגוד להוראות הסדר הפשרה, באופן אשר הקים לבנק זכות לממש את האופציות שבחשבונו. לטענת הבנק, זכותו למימוש התיק קמה כבר ביום 9.3.2000, עם חילול ההמחאות שהפקיד המערער בימים 8 ו-9 במרץ 2000, חילול המהווה הפרה של הסדר הפשרה. לטענת הבנק, זכותו להתחיל במימוש התיק נובעת מהוראת סעיף 3.6 להסדר הפשרה, לפיה במידה ולא כובדו ההמחאות שהפקיד המערער יהיה הבנק רשאי לפעול למימוש התיק. כן דוחה הבנק את טענת המערער בנוגע לקשר בין חילול השיק לבין דרישת הבטחונות ביום 9.3.2000, שכן השיק הופקד נוכח דרישת הבטחונות ביום 8.3.2000. טענה נוספת של הבנק היא כי המערער הפר את הסדר הפשרה ביום 9.3.2000 גם בכך שנמנע מלהגיש פעולות לביצוע עד לשעה 11:30, והוא מוסיף וטוען בהקשר זה כי הוראות המערער מיום 9.3.2000 לא עמדו בדרישות הסכם הפשרה ולא היו ניתנות לביצוע.
26. כנגד טענתו של המערער כי הבנק לא היה רשאי לבצע פעולות של כתיבת אופציות במסגרת מימוש התיק, מעלה הבנק בתשובתו מספר טענות. ראשית, לטענת הבנק היה על המערער להגיש חוות-דעת מומחה בתמיכה לטענתו, ומשלא עשה כן דין טענתו להידחות. כן טוען הבנק, כי הטענה נטענה לראשונה בהליך בפני השופטת רונן ולפיכך מהווה הרחבת חזית אסורה. לגופם של דברים טוען הבנק, כי יש לפרש את הסדר הפשרה כך שכוונת הצדדים הייתה להעניק לבנק כר פעולה נרחב במקרה של מימוש התיק. לטענת הבנק פרשנות זו נסמכת הן על לשונו הברורה של הסדר הפשרה והן על הסכמים קודמים בין הצדדים. בהקשר זה מוסיף הבנק וטוען, כי יש לפרש את הביטוי "לרבות קניה ומכירה", כך שבא להרבות על ההיגד "כל פעולה לפי שיקול דעתו המוחלט", ולא למעט ממנו.
--- סוף עמוד 14 ---
לבסוף טוען הבנק, כי ניסיונו של המערער לקשור בין הטעות שאירעה בדרישת הבטחונות ביום 16.2.2000 לבין יתרת החוב בחשבונו מהווה ניסיון לחמוק מתוצאת פסק-הדין המשלים, שכן בסופו של יום הניבו אירועי יום 16.2.2000 רווח למערער. מכל מקום, לטענת הבנק הוא גילה אודות הטעות שאירעה ביום 16.2.2000 רק בשלב מאוחר, במסגרת דיוני ההוכחות בפני בית המשפט קמא.