אני קובע, אפוא, כי ההתקשרות המקורית בין הצדדים הייתה על בסיס עלויות ייצור בלבד, כאשר הנתבעת ספקה לתובעת חומר גלם וקולרים עליהם יוזרקו הפטמות. במהלך ההתקשרות הגיעו הצדדים לכלל הסכמה נוספת, לפיה הנתבעת תקבל זיכוי בגין עלות ייצור הפטמות הפסולות, אך תישא בעלות חומר הגלם והקולרים הכרוכים בפטמות אלה. לפיכך, הנתבעת זכאית לזיכוי בגין עלות ייצור של כל פטמה פסולה, אך אינה זכאית להחזר עלויות חומר הגלם והקולרים, ודרישותיה בעניין זה נדחות. עניין גובה הזיכוי המגיע לנתבעת בגין עלויות ייצור של פטמות פסולות ידון בהמשך.
25. אציין, כי בתצהיר העדות הראשית העלתה הנתבעת טענה חדשה וביקשה לקזז גם את עלות חומר הגלם (סיליקון) שפג תוקפו. לא מצאתי זכר לטענה זו בכתב ההגנה ומדובר בהרחבת חזית אסורה. יתירה מזאת, הטענה הועלתה באופן מעורפל, בלתי מדויק וללא כימות (ראה סעיף 77 ונספח 25 לתצהיר בן חורין).
במכתב גב' בן חורין למר בלום, מיום 17.11.2016, אין התייחסות לטענת הקיזוז, אלא התייחסות עקיפה לנושא תפוגת תוקף חומר הגלם. נראה, על פי תוכנו ומועדו, כי מדובר במכתב תשובה חלקי (או חלק משרשור הודעות שלא הוצג במלואו) למייל ששלח מר בלום, מספר שעות קודם לכך (נספח 19 לתצהיר בן חורין), בו הלין בין היתר על קצב ייצור איטי מהצפוי. גב' בן חורין השיבה, כי גם בקצב ייצור של 68 שניות ניתן לסיים את חומר הגלם טרם תפוגת תוקפו, אך לא לאור קצב עצירות המכונה אצל התובעת.
נתבע נדרש לפרט את טענת קיזוז שהעלה, להציג במדויק את מערכת הנתונים עליה היא מבוססת ולנסחה באופן ברור כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז כללית ובלתי מפורטת אינה יוצרת תשתית מספקת עליה ניתן לבסס תביעת קיזוז (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נגד סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ וערעור שכנגד, פד"י ל"ו(3) 518, ע"א 579/85 אריאן ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 765, ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים נגד החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5), 729). מעבר להתייחסות הלאקונית שבסעיף 77 לתצהיר בן חורין ובנספח 25, לא טרחה הנתבעת לפרט טענתה ולא כמתה אותה כנדרש. לכן, דינה להידחות.
ממילא, לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת בעניין זה לגופה. ראשית, על פי הסכמות הצדדים נשאה הנתבעת בעלות חומר הגלם והקולרים והתובעת ספגה את תוספת עלות הייצור בגין איטיות הקו והפטמות הפסולות עצמן. הסכמה זו לא החריגה לאורך כל הדרך חומר גלם שפג תוקפו, גם כאשר חלו הפסקות בייצור (ראה נספח 18 ו - 25 לתצהיר בן חורין ומוצגים נ/3 – נ/4) ומכאן, שהיא חלה גם עליו. שנית, מחקירת מר בלום עלה, כי חיי המדף של חומר הגלם הם ששה חודשים ולפיכך, לעצירות של מספר שעות או ימים בודדים לא היתה השפעה של ממש על אפשרות ניצולו (ראה עמ' 11, שורות 1 - 16 לפרוטוקול). אני דוחה, אפוא, את טענת הנתבעת בדבר זכותה לקזז עלויות חומר גלם שפג תוקפו.