לטענת העירייה, כוונתו המקורית של ההסכם הראשון היתה מצומצמת, ועניינו היה "הצרחת זכויות וייעודים", עם אפשרות להוסיף מגרש בתחום התכנית במידת הצורך, כדי לאפשר העברת מבנה בית העם לבעלות העירייה, לצורך שימוש כמבנה ציבור, ואולם אפרידר משיקוליה, הגישה תכנית נרחבת שהתייחסה לכל שטח מרכז המסחרי שהתכוונה אפרידר לבנות באיזור – תכנית שהעירייה לא התנגדה לה וביקשה לחתום על הסכם נוסף להשכרת המבנה על פי ההסכם הראשון, הוא ההסכם השני.
העירייה הדגישה, כי ההסכם השני התייחס, בלשון עתיד, לאפשרות של השלמת יתרת הזכויות של אפרידר במגרש נוסף, רק מקום שלא ניתן יהיה להקצות לה את מלוא הזכויות בתחום התכנית האמורה בהסכם הראשון – תכנית שהתייחסה להצרחת זכויות בין הצדדים, לאחר השלמת הפקעת מגרש 301.
העירייה הכחישה את טענת אפרידר בדבר הסכמת הצדדים להעברת זכויות הבנייה העודפות של אפרידר, למגרש שברחוב המח"ל, עובר לחתימת ההסכם השני, וטענה, כי טענה זו עומדת בסתירה ללשון ההסכם השני, שלפיה, מקום שלא ניתן להקצות לאפרידר זכויות בנייה שוות ערך לזכויות שהגיעו לה על פי ההסכם הראשון, הרי ש"... יאותר מגרש נוסף...", בלשון עתיד, משמע, לא הוסכם עובר לחתימת ההסכם על ניוד זכויות לתכנית רחוב המח"ל, שאחרת היו הדברים נכתבים מפורשות.
העירייה טענה עוד בהקשר זה כי, הסמכות לנייד זכויות מסורה למוסד התכנון המוסמך, ובפועל לא הגישה אפרידר כל תכנית הכוללת ניהול זכויות.
בהתייחס לשומה שערך השמאי המכריע מר רוזנברג, טענה העירייה בין היתר, כי "זכויות בנייה בהיקף של 1,222 מ"ר נקבעו על ידי השמאי המוסכם ביחס למגרש 301 בלבד, זאת, לאור מיקומו הנחות ביחס למגרש בית העם. זכאות התובעת לזכויות בנייה אלה, לא נקבעה לגבי מגרש 210 אשר כלל לא היה קיים ולא היה בתכנון, בעת עריכת השומה המוסכמת", והזכירה, כי על פי חוות הדעת: "שווי זכויות הבנייה (במונחים של שווי למ"ר אקו') של מגרש 201 במצב החדש זהה לשווי זכויות הבניה במגרש בית העם".
בפועל, לטענת העירייה, בהתבסס על הטבלה בשומה המכרעת, "לא רק שהתובעת איננה זכאית לזכויות נוספות בגין מגרש בית העם", אלא שהיא זכתה לתוספת של 302 מ"ר
אקוי' ". זאת, תוך השוואת זכויות הבנייה כולל זכויות הבנייה של בית העם במצב הקודם, לעומת זכויות הבנייה במצב החדש, לאחר קביעת שטחי המסחר של בית העם.
העירייה טענה, כי לא עומדת לאפרידר זכות להשבת הוצאותיה "...בכסף", כי אם בהסדר זכויות בנייה בלבד, וכי מכל מקום לא היתה לה זכות להוסיף להוצאות אלה גם את ההוצאות המשפטיות שבהן נשאה להקטנת שומת המס בגין התכנית.