10. אכן, הסכם הרכישה לא מתייחס במפורש לזכות תביעה בסכום משמעותי של כ-30 מיליון ש"ח (סכום שיועבר ל-VIG בגין תגמולי הביטוח שקיבלה החברה), ואף לא לזכות התביעה של החברה בגין השתתפות עצמית (סך של 2.5 מיליון ₪) ונזקים נוספים שנטען כי נגרמו לחברה עצמה [במאמר מוסגר: אפשרות הניזוק לתבוע בשם המבטח ולהעביר אליו את פירות התביעה נדונה במסגרת פרשה אחרת שהערעור בעניינה תלוי ועומד – ע"א 206/20 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' טי.אנד.אם גושן – שירותי בטחון בע"מ, [פורסם בנבו] ואין בהחלטה זו כדי להביע בה עמדה]. המערערות הרחיבו וטענו גם ביחס להיעדר אזכור התביעה בדוחות הכספיים ובהערכת השווי (שהעמידה את שווי החברה על כ-145 מיליון שקלים), כמו גם למשמעות שיש לתת למתווה העיסקה שבו בחרו הצדדים, שאינו מיזוג. בית המשפט קיבל את הסברי עורכת הדין ורואת החשבון של החברה ביחס לפירוט הנדרש בדוחות הכספיים, ודחה את טענות המערערות משלא הוצגה חוות דעת כלכלית לעניין הערכת השווי. בנסיבות אלה, איני סבור כי טענות המערערות מקימות עילה להתערבות. אוסיף ואציין כי בתגובתה לבקשה המשיבה הדגישה כי הערכת השווי היתה חשבונאית לצורך בחינת סכום בר השבה של נכסיה התפעוליים של החברה לפי תקן חשבונאי, וצוין בה במפורש שהיא לא מהווה בדיקת נאותות.
11. משדחיתי את טענות המערערות במישור העובדתי, אוסיף ואומר כי לא מצאתי כי נפלה שגגה במסקנה המשפטית אליה הגיע בית משפט קמא ולפיה העברת זכות התביעה בהסכם רכישה אגב הליך פירוק מרצון נעשתה "מכוח הדין".
טענתן המרכזית של המערערות בהקשר זה היא כי מתווה העיסקה שבו בחרו הצדדים – רכישת פעילות להבדיל ממיזוג החברות או הליך של החייאת חברה – חוסם את עבירותה של זכות התביעה הנזיקית לנוכח סעיף 22 לפקודת הנזיקין שזה לשונו:
אין המחאה בנזיקין
22. הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן החבות עליה, אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין.
12. בע"א 5251/10 יעקב כספי בע"מ נ' Banco Bilbao Vizcaya ,Argentaria.S.A [פורסם בנבו] (6.1.2013) (להלן: עניין כספי) עמדה השופטת ברק-ארז על היחלשות חלק מההצדקות המסורתיות לאיסור על המחאת זכויות בנזיקין, בעיקר בכל הנוגע לזכויות שאינן בעלות אופי אישי. הטעם שניתן לכך היה שהאיסור הגורף על המחאת זכות נזיקית לא מתיישב עם ההכרה באפשרות להמחות זכויות חוזיות, וההבחנה בין ענפי משפט ביחס לאיסור זה אינה תמיד מוצדקת. השופטת ברק-ארז הוסיפה ועמדה על היחלשות התפיסה האישית של עילת התביעה הנזיקית ועל כך שהאיסור על המחאתה אינו מתיישב עם תפיסות המעוגנות בדיני הנזיקין עצמם, והזכירה את סעיף 19 לפקודת הנזיקין (שעניינו בהורשת עילות תביעה של ניזוק שנפטר) וסעיף 21(1) (שעניינו בזכות הנאמן בפשיטת רגל לתבוע רק בגין עוולה שגרמה נזק ממון לנכסי ניזוק-פושט רגל) (פסקה 34 לחוות דעתה). אוסיף ואזכיר בהקשר זה את פסק דינו של בית משפט זה מהעת האחרונה, שאישר את ביטולה של הלכת ידידה הוותיקה (ע"א 38/68 הנאמן בפשיטת-רגל של ידידיה ראובן (יוסף עברון, עורך-דין) נ' ידידיה ראובן, פ"ד כב(2) 141 (1968)), ולפיה פיצויים להם זכאי ניזוק פושט רגל בגין נזקי גוף שנגרמו לו הם זכות אישית שלו ולכן אינם חלק מקופת הכינוס (דנ"א 1996/19 קוגן נ' ב.ת.ב - בנייני תעשיה באר-שבע בע"מ [פורסם בנבו] )11.1.2021); ע"א 10217/16 ב.ת.ב - בניני תעשיה באר-שבע בע"מ נ' ג'ינר [פורסם בנבו] (17.1.2019)). בכך ניתנה פרשנות שונה לסעיף 21(1) לפקודה, וכיום, לנאמן על נכסי ניזוק שהינו פושט רגל מוקנית הזכות לתבוע בגין עוולה שפגעה בכושר השתכרותו של הניזוק שנחשבה קודם לכן לזכות אישית.