15. על בסיס אשר נפסק בעניין כספי, בית משפט קמא סבר כי בענייננו ראוי לרכך את הגישה המסורתית הנוקשה ביחס לאיסור המחאת זכות תביעה, וביסס את החלטתו על הפסיקה שעסקה בהמחאת זכות תביעה של חברה שבפירוק על ידי המפרק (ע"א 7602/09 בנק הפועלים בע"מ נ' CIBEL FINANCIERE S.A [פורסם בנבו] (10.2.2011), שם הכיר השופט גרוניס באופן תיאורטי באפשרות של המחאת זכות תביעה על ידי מפרק חברה לגורם אחר, וראו גם ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 29 (12.4.2015); ע"א 7102/12 JKV BETEILIGUNEGES GmbH נ' מונלייט אלחוט בע"מ (בפירוק), [פורסם בנבו] פסקאות 35-30 לפסק דינה של השופטת ברון ופסק דינה של השופטת ברק-ארז (11.9.2017)).
המערערות טענו, בין היתר, כי הפסיקה בעניין המחאת זכות התביעה על ידי מפרקים ונאמנים, לא הייתה ביחס לזכויות נזיקיות; כי בשונה מענייננו, באותם מקרים בוצע אקט פוזיטיבי ומפורש של המחאת זכות התביעה על ידי המפרק; כי ההמחאה אושרה על ידי בית משפט של פירוק; והיה צידוק מהותי באותם מקרים לקבוע, במסגרת הליכי הפירוק, שזכות התביעה הומחתה, כשנקודת המוצא הייתה שהכספים יכנסו לקופת הפירוק.
16. איני סבור כי ההבחנות שביקשו לעשות המערערות בין המקרים מובילה לקבלת עמדתם.
כפי שצוין לא פעם בפסיקה ובספרות המקצועית, מקורו של האיסור על המחאת זכות נזיקית בחשש למסחר בתביעות הזולת (ע"א 456/71 פילוסוף נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2) 604, 608 (1971); עניין כספי, בפסקה 33; דיני הנזיקין, בעמ' 667; אריאל פורת דיני נזיקין 437 (2013) (להלן: פורת); לרנר, בעמ' 239; דויטש, בעמ' 211). בין אם נראה באינטרס המוגן שבסעיף 22 כמתמקד בעניינו של הניזוק, ובין אם נראה בו כמתמקד בעניינו של המזיק (ראו והשוו ללרנר, בעמ' 240-239; פורת, בעמ' 437) – האיסור על המחאת זכות נזיקית לא נועד לפטור מזיק מחבותו ולהוציא ניזוק כשידיו על ראשו בנסיבות כגון אלה בהן עסקינן. אין להלום כי פירוק תאגיד מטעמים מסחריים לגיטימיים וחיצוניים לאירוע הנזיקי, יאיין את זכות התביעה של הניזוק מהתאגיד כאילו לא הייתה מעולם, וזו תעלה אבק ותיקבר בארכיון רשם החברות. המקרה שלפנינו מדגים היטב את החשש עליו עמד השופט רובינשטיין בעניין כספי, ועמדתי כעמדתו בעניין זה. אין זה ראוי כי תביעה מוצדקת לכאורה תיפול מטעמים שבמהותם אינם סיבה לאיונה. גם לטעמי גישה זו מהווה פרשנות תכליתית ישירה של הדין ולא עקיפתו (פסקה א' לחוות דעתו).