בשאלת היקף ההשבה הנובעת מזכות הביטול – הכונס מדגיש כי ביטול עסקאות הגב-אל-גב מחייב אמנם השבה הדדית בהתאם לדיני החוזים; ואולם בנסיבות המקרה ההשבה כפופה לדיני חדלות פירעון, והמשמעות היא שהלכה למעשה יהיה על הבנקים להגיש תביעות חוב במסגרת הליכי הפירוק וחדלות הפירעון של חפציבה שיכון ושל מרדכי יונה. כך מתחייב, על פי הנטען, בהתאם לעקרון העל בדיני חדלות פירעון – הוא עקרון השוויון בין הנושים. המנהל המיוחד מבהיר מצידו כי כספי הפיקדונות שהופקדו בחשבונותיה של חפציבה השקעות אינם "כספי הבנקים", אלא כספים שהיו בבעלותה של חפציבה השקעות ושניטלו מחשבונה שלא כדין ובפעולה חד-צדדית של הבנקים; וכי עצם העובדה שבנק מזרחי ובנק דיסקונט הם שהעמידו לכתחילה את הכספים הללו לחפציבה שיכון ולמרדכי יונה, אינה מקנה לבנקים עדיפות כלשהי על פני נושים אחרים של השניים.
24. בהיבט החוזי – נטען כי כל מטרתן של עסקאות הגב-אל-גב היתה "לייפות" שלא כדין את מאזניה של חפציבה השקעות ולהציג מצג מטעה בנוגע לאיתנותה הכלכלית; ולעמדת המנהל המיוחד מטרה זו אינה חוקית, אינה מוסרית ונוגדת את תקנת הציבור – ומשכך ולפי סעיף 30 לחוק החוזים יש להצהיר על בטלותן של העסקאות ולהורות על השבה הדדית באופן המפורט לעיל.
בשאלה אם עסקת BTB מזרחי מגבשת "משכון מוסווה" – המנהל המיוחד מפנה לכך שכתב הערבות וכתב הקיזוז שנחתמו על ידי חפציבה השקעות במסגרת עסקת BTB מזרחי שימשו כבטוחה להלוואה שהעמיד בנק מזרחי לחפציבה שיכון, וככאלה כפופים כתב הערבות וכתב הקיזוז להוראותיו של חוק המשכון, התשכ"ז-1967, והיו חייבים ברישום. המנהל המיוחד מדגיש כי הכלל הוא ששיעבוד מחייב פומביות; והדברים מקבלים משנה תוקף מקום שבו מדובר בשיעבוד שנועד להבטיח חוב של צד שלישי (חפציבה שיכון) ולא של לקוח הבנק עצמו (חפציבה השקעות) כבמקרה דנן. הכונס אף הוא שותף לעמדת המנהל המיוחד כי היה על הבנק לבצע רישום של השיעבוד במרשם החברות, ובפרט לנוכח חוסר הזהות בין הלקוח הלווה ובין הלקוח בעל הפיקדון המשמש כבטוחה, ובשים לב לשוויה הכספי העצום (75 מיליון ש"ח כאמור). בהיעדר רישום, המשמעות לגרסת המנהל המיוחד והכונס היא שהשיעבוד בטל כלפי הנושים והמפרק, כאמור בסעיף 178 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. כפי שכבר צוין, במסגרת עסקת BTB דיסקונט רשם הבנק שיעבוד על הפיקדון במרשם החברות – ועל כן הטענות בדבר משכון מוסווה לא הועלו ביחס לעסקה זו.