לבסוף נכתב בהסכם ההשקעה כי הדין החל הוא הדין של פלורידה ולא יחולו עקרונות של ברירת הדין.
הסכמי ההשקעה הפנו למורנדום. היו כמה גרסאות של מסמך הממורנדום, בהתאם למועדים השונים של ההשקעות.
43. אין חולק כי התובעים התקשרו בהסכמים עם החברה בלבד. איש מהתובעים לא טען כי נקשר בשלב כלשהו קשר חוזי עם הנתבע, אף לא חוזה בעל פה, במפורש או במשתמע. התובעים גם לא דרשו ולא קיבלו התחייבויות או בטחונות כלשהם מהנתבע.
כנגד ההשקעה בחברה, קיבלו התובעים מניות בחברה, בהם החזיקו שנים ולמעשה ממשיכים להחזיק בהם גם היום (לא נמסר על פירוק החברה). התובעים מעולם לא ביקשו לחזור בהם מההשקעה. הם לא הודיעו על ביטול התקשרותם עם החברה. מכאן שעל פניו ההסכמים עודם בתוקף.
44. התביעה שלפני אינה מופנית נגד החברה. היא מופנית נגד הנתבע בלבד, ששימש כאורגן של החברה.
בכתב התביעה נטען לאחריות אישית של הנתבע, בהתבסס על סעיף 54(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ודוקטרינת הרמת המסך שבסעיף 6 לחוק החברות. נטען גם לעוולות נזיקיות, ובראשם עוולת הרשלנות ומצג שווא רשלני, וכן עוולת הגזל ועוולת התרמית. נטען גם להתעשרות הנתבע שלא כדין, לחוסר תום לב במשא ומתן (סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973), ולטעות/הטעיה בכריתת ההסכמים.
בסיכומים הבהירו התובעים כי התביעה אינה תביעה להרמת מסך ואינה מכוחו של החוזה, אלא תביעה מכוח עוולה נזיקית שביצע הנתבע כלפי התובעים.
אחריותו של אורגן בנזיקין
45. אתמקד איפוא במסגרת הנורמטיבית לאחריותו של אורגן בנזיקין.
אין חולק כי העובדה שאדם הוא אורגן או נושא משרה בחברה אינה מקנה לו חסינות בפני תביעה נזיקית והוא יימצא חייב באופן אישי למעשה או מחדל שעשה כאורגן או כנושא משרה בחברה, במקום שבו התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של העוולה (Error! Hyperlink reference not valid.(4) 253, 256; ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדי השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36 [2003]). החברה אינה צריכה לשמש "עיר מקלט" למעוולים ועבריינים, ועל כל אדם לשאת באחריות למעשיו.
המבקש להטיל אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה נדרש להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה ולהניח תשתית ראייתית, אשר ממנה עולה כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה של העילה (ע"א 313/08 עזאמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי פ"ד סד(1) 398 (2010) (להלן: "פרשת נשאשיבי"), פסקה 48 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר). כך, כדי לחייב בעוולת הרשלנות, יש להוכיח כי לנתבע הייתה חובת זהירות כלפי התובעים וכי זו הופרה על ידו.