העובדה כי נפתח הליך משפטי נוסף כנגד החברה לא הייתה מצויה בידיעת ב"כ העובד, במועד החתימה על הסכם הפשרה, ואולם כפי שהוכיח העובד, עובדה זו הייתה ידועה לב"כ החברה, קודם לחתימה על הסכם הפשרה, אשר בחרה ביודעין שלא לציין הליך זה בהסכם הפשרה, מתוך הבנה וידיעה כי ההסכמה שהושגה בין הצדדים הייתה אך ורק לגבי אותו הליך. ראיה לכך שהוספת סעיף 4 נעשתה בשוגג היא ראשית העובדה שהוא אינו עולה בקנה אחד עם סעיף 3, ושנית שהוא כולל עובדה שאינה נכונה, כאילו יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו, ועל כן המליץ בית הדין לחברה להסכים למחיקת סעיף 4 ולחלופין להסכים לביטולו של הסכם הפשרה ופסק הדין. העובד הוכיח כי הוא נפל, בתום לב, לכלל טעות, אשר גרמה לפגם מהותי בהסכם הפשרה, ואשר בשלה לא הייתה גמירות דעת מצידו להסכם הפשרה, בנוסחו המוטעה, בנסיבות שתוארו. העובד הוכיח כי הוא לא היה מתקשר בהסכם לו היה מבחין בטעות שנפלה בה. יתרה מזאת, העובד טוען כי הוא הוכיח שהחברה ידעה, כי הוא לא היה מתקשר עמה לו היה מבחין בטעות שאירעה, כפי שידעה גם כבוד השופטת גרוס.
ב. עקרון תום הלב, חובת האמון ותקנת הציבור
לטענת העובד, במידה והחברה עומדת על טענתה שנדחתה, כאילו סעיף 4 להסכם הפשרה נוסף בידיעתה, אזי שידיעתה זו תוך המשך כריתת ההסכם בלא שיידעה על דבר הטעות שקולה כנגד כוונה משותפת של הצדדים על פי כוונתו הסובייקטיבית של העובד. ההצדקה לכך היא מוסרית ומשפטית, שכן שעה שצד היודע על טעות ואינו מתריע על כך, הוא אינו זכאי ליהנות מפירותיו של ההסכם. מתן האפשרות לבטל את העסקה מחזקת את רעיון האמון במוסד החוזי וביחסים הבינאישיים יותר מחובת הגשמתה של העסקה השגויה.
זאת, ביתר שאת כאשר בענייננו הצדדים חבים בחובת תום לב מוגברת לאור יחסי העבודה המתמשכים ביניהם. כך גם חובת האמון מוצאת ביטויה בהצלתו של צד לחוזה על ידי הצד השני מפני טעות שבכריתתו. המשמעות היא הטלת חובה על הצד שיודע על הטעות לפעול לטובת האינטרס של זולתו ולהצילו מפני התקשרות עמו עקב הטעות, שאם לא כן קמה לצד הטועה זכות לבטלו.
על כן, העובד טוען כי הסכם הפשרה ופסק הדין בוטל כדין, שכן אין חולק כי שעה שנפל פגם בכריתתו של הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, הרי שהוא ניתן לביטול. הסכם הפשרה קיבל תוקף על יסוד הסכמת הצדדים, ולא מתוקפו כפסק דין.
41. החברה, בסיכומי תשובתה, שבה על טענותיה ומדגישה, שלא כטענות העובד, כי אין זה משנה אם התביעה הנוספת הייתה בידיעת החברה או בידיעת באי כוחה, שכן העובד, ללא צל של ספק ידע על תביעתו הנוספת, ועליו הייתה מוטלת האחריות להחריג תביעה זו במפורש מהסכם הפשרה, מה שלא עשה. שלא כטענת העובד, לא נקבע ממצא עובדתי לעניין השאלה מי מבין הצדדים אחראי להוספתו של סעיף 3 להסכם הפשרה, וממילא סעיף 3 הוא סעיף חזרה מטענות כאשר סעיף 4 להסכם הפשרה עניינו שונה והוא – ויתור על תביעות. מדובר אפוא בשני סעיפים שונים, שעניינם שונה, ומטרת הוספתם להסכם הפשרה שונה בתכלית. עד מציינת החברה כי העובד לא התמודד בסיכומיו עם טענותיה בנושא ה"שליחות", ולא בכדי.