"ד. בהתאם להלכה הפסוקה, ניתן להגיש תביעה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, על בסיס טענה לפגם בכריתת ההסכם, ככל שהפגם הנטען נוגע להסכמה שבין בעלי הדין ולא לאישור השיפוטי לה (ראו את דב"ע מח/3-144 אשבול מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ - יונה נורי, פד"ע כ' 470 (1989); דב"ע נב/3-199 כיפה בע"מ – יעקב בן עמי, פד"ע כה 97 (1992); ע"ע 52116-05-10 חוסאם מויס – המועצה האזורית עמק הירדן, מיום 4.10.11). עם זאת, הנטל הינו על מבקש הביטול, להוכיח כי נפל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק הדין, וכי "קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול... בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים" (ע"א 11750/05 שמר נ. בנק הפועלים, מיום 15.11.07; כן ראו את ע"ע 364/03 אור צורים מי צורים – משה קוטאי, מיום 21.8.05; רע"א 600/14 עאטף נ. משיעל, מיום 10.2.14)."
(ע"ע (ארצי) 40752-06-13 עארף סואעד – חברת דואר ישראל בע"מ (16.07.2014) (להלן – ענין סואעד).
46. לנוחות הקורא, נשוב ונביא את נוסחו המלא של הסכם הפשרה:
"1. מודיעים לביה"ד כי הגענו להסכם לסילוק מלא ומוחלט של כל התביעות ומבלי להודות בכל טענה שהיא, הנתבעת תשלם לתובע סך של 20,000 ₪ (ברוטו) בגין הפרשי שכר וזאת עד ליום 9.8.18.
2. הסכום ישולם בהעברה בנקאית ביחד עם משכורת חודש יולי 2018.
3. התובע חוזר בו מטענותיו כלפי ההנהלה בנתבעת כפי שנטענו בכתב התביעה.
4. עם מתן תוקף של פסק דין להסכם שבין הצדדים, אין לצדדים תביעות כלשהן זה כלפי זה הנובעים מיחסי עובד ומעסיק שביניהם, ומסיומם.
5. הצדדים מבקשים מביה"ד ליתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין."
47. הצדדים ריכזו את טיעוניהם בשאלה האם מנוע העובד מלהגיש את התביעה השנייה, סביב סעיפים 3 ו – 4 להסכם הפשרה, אולם נכון יהיה בשלב זה להתייחס לקביעת בית הדין האזורי שלפיה לא היתה גמירות דעת מצידו של העובד ומכל מקום "מדובר בניסוח שאינו משקף את ההסכמה מצידו והוא רשאי לבטל את החוזה".
המסגרת הנורמטיבית
48. אין חולק כי "תנאי עיקרי ויסודי ליצירת החוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה המסויים. בתנאי גמירת הדעת באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות בין הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה" (גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים, 159 (מהדורה רביעית, 2019)). ההסכמה ההדדית הנדרשת היא לעצם ההתקשרות בחוזה לתכלית מסויימת. לא כל פער בין כוונות הצדדים מביא לתוצאה לפיה לא הושגה גמירות דעת בין הצדדים אשר בעקבותיו תקבע ערכאה שיפוטית כי כלל לא נכרת חוזה. (ראו בהרחבה – דניאל פרידמן, נילי כהן חוזים עמ' 173 ואילך (כרך א' מהדורה שנייה, 2018)).