53. נזכיר כי בתביעה הראשונה, טען העובד לפגיעה בו מצד החברה בשל היותו חבר ועד העובדים וכי "פעילותו של התובע למען העובדים ועמידתו על זכויותיהם לא נשאו חן בעיני הנמל ועל כן החליט הנמל לפגוע בו" (סע' 2). "הנמל הפר את ההסכמות והנהגים המחייבים לאורך שנים, לפיהן מממן הנמל את הפעילות הארגונית של חברי הועד, סירב לשלם לתובע שכר בגין פעילותו הארגונית..." (סע' 3). עוד הוסיף העובד כי לאחר הגשת בקשת צד לסכסוך קיבוצי שבה נטען כלפיו כי באופן אישי השבית את הנמל הרי ש"מאותו מועד ואילך, החליט הנמל לפגוע בתובע, ולמנוע ממנו לייצג את העובדים". (סע' 11. נוסח הסעיף מודגש במקור). כן טען העובד ש"הנמל העלה טענות שקר ביודעין כאילו התובע 'הפסיק' לבקש אישורים מראש להעדרותו..." (סעיף 14). על רקע אמירות וטענות חמורות אלו על פגיעה בפעילות הוועד ובעובד באופן אישי על רקע פעילותו בוועד ולאור הטענה החמורה לפיה "הנמל העלה טענות שקר ביודעין", אך טבעי הוא שהחברה דרשה כי בהסכם הפשרה תיכלל הצהרה כי העובד חוזר בו מטענותיו בכתב התביעה. מדובר איפוא באמירה בעלת אופי דקלרטיבי בלבד, ולכך יכולה היתה החברה להסכים על רקע הקביעה החד משמעית – והאופרטיבית שבסעיף 1.
54. באשר לסעיף 4 אומר כי על פני הדברים נראה שסעיף זה נכלל בהסכם הפשרה באקראי בתהליך של "העתק/הדבק" מהסכמי פשרה אחרים. נזכיר כי רוב מניינן של התביעות בבתי הדין לעבודה מוגשות לאחר תום יחסי העבודה, ועל כן שעה שמתגבשת פשרה בתביעה כלשהי, נכללת בו האמירה בנוסח כזה או אחר, שאין לצדדים תביעות כלשהן הנובעות מיחסי העבודה ומסיומם. נוסח הסעיף בהסכם הפשרה, אכן אינו תואם את המקרה שבפנינו שבו ממשיך העובד את עבודתו בחברה, אך גם אם אמנם נכלל בטעות, אין בו יותר מאשר חזרה על האמור בסעיף 1 בדבר סילוק "כל התביעות", והסכם הפשרה היה עומד על תילו גם ללא סעיף 4, היינו – מסלק את כל התביעות – לרבות התביעה השנייה.
עם זאת אוסיף שלא ניתן גם לשלול את האפשרות שסעיף 4 נכלל שלא בשוגג בהסכם הפשרה, ועבר את עינם הפקוחה של באי כח הצדדים, ושעה ששיקף למעשה את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים אשר חתמו עליו וככל הנראה נעלמה מעינם המילה "ומסיומם".
ראוי לשוב ולהזכיר, כי הן העובד והן באת כוחו, חתמו על הסכם הפשרה, והטענה שעובד הנמנה עם חברי הועד ואף עמד בראשו תקופה מסוימת חתם בעמוד השני בלי לעיין בהסכם תמוהה, אין בה ממש ודינה להידחות. בית דין זה התייחס למשקל שיש לתת לעובדה שהסכם פשרה חתום בידי הצדדים ובאי כוחם. בענין סואעד, נאמר על ידי חברתי השופטת דוידוב – מוטולה כך: