37. בית הדין השתית את פסק דינו על הנימוקים הבאים:
א. לא היתה מחלוקת בין הצדדים שבסעיף 4 להסכם הפשרה נפלה טעות שעה שצוין שאין לצדדים תביעות זה כלפי זה הנובעות מיחסי העבודה שביניהם ומסיומם, ובכך יש הודאת בעל דין מצד החברה. בית הדין הדגיש את המילה "ומסיומם", ומכאן, ושעה ששני הצדדים עיינו בהסכם ולא עמדו על הטעות הרי שטענת החברה שלפיה העובד עיין במסמך עובר לחתימתו, ולא סמך על הסברי בית הדין – דינה להידחות.
ב. בית הדין גם התייחס להצעת בין הדין במהלך הדיון בבקשה לתיקון, עת רשם "כי הוראות סעיף 4 אינן עולות בקנה אחד עם הוראות סעיף 3 ואלה מביאים לכלל מסקנה, כי מדובר בטעות בניסוח הסכם הפשרה".
ג. מכאן, שגם אם החברה סברה שמדובר בהסכם המהווה סילוק מלא וסופי של כל תביעות העובד כלפיה, הרי שהעובד לא התכוון לכך, ועל כן לא נוצר "מפגש רצונות" ומכאן שלא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב.
ד. מחומר הראיות עולה, שהתביעה השנייה נמסרה למשרד ב"כ החברה עוד ביום 28.6.2020, היינו 10 ימים לפני הגשת התביעה השנייה, ו"מהראיות שהובאו בפני עולה כי באי כוחה היו מודעים לקיומה של התביעה. משכך, העדר התייחסות מפורשת אליה, סותרת את טענת הנתבעת כי ההסכם נועד גם לסילוקה של תביעה זו".
38. כמתחייב מפסק הדין, חזרה התביעה הראשונה "לחיים" ובית הדין קבע בפסק דינו שההוצאות בתביעת הביטול תילקחנה בחשבון במסגרת פסק הדין בתביעה הראשונה. פסק דינו האמור של בית הדין האזורי, הוא נושא ערעורה של החברה.
סיכום ביניים
39. כאמור, שני ערעורים לפנינו. ערעור העובד על פסק דינו של בית הדין האזורי שסילק על הסף את תביעתו השנייה; ומנגד, ערעור החברה על פסק דינו של בית הדין האזורי אשר קבע כי הסכם הפשרה מבוטל. פסק הדין האמור, מייתר למעשה את הדיון בערעור העובד, ועל כן נכון יהיה לדון בערעור החברה, ותוצאת ערעור העובד תיגזר מההכרעה בערעור החברה.
תמצית טענות הצדדים בערעור החברה
40. נקדים לציין כי הצדדים, בסיכומיהם, שבים וחוזרים על טענותיהם כפי שנטענו בהליך קמא. על כן, עיקרי טענותיהם יובאו בתמצית להלן.
טענות החברה בערעורה
א. הסכמים יש לכבד
החברה עומדת על חשיבותם של הסכמי הפשרה ועל הרציונאלים שבבסיסם לשמירה על הסכמים אלה, וזאת עד כי אפילו גילוי האמת נדחה מפניהם. לטענת החברה, כלל הוא שאין לבטל הסכמי פשרה, אלא רק כאשר קיים טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע, ואין כך בענייננו. מכאן, שלטענתה, שגה בית הדין שעה שהתעלם מהמשקל שיש לתת להסכם הפשרה, ובאופן המנוגד להלכות אותן סקר בפסק דינו, ביתר שאת כאשר העובד חתם על הסכם הפשרה, בעודו מיוצג. לצד טענותיה אלה, החברה מבהירה וטוענת כי סעיפים 3 ו-4 להסכם הפשרה הינם סעיפי ויתור, אשר גובשו כתנאי להסכמתה לשלם לעובד את הסכום ששולם לו. כ-3 חודשים לאחר חתימת הסכם הפשרה ולאחר שהחברה מילאה את חלקה בו , ביקש העובד שהחברה תבצע הפקדות שונות בגין הסכום ששולם לו, כמתחייב לטענתו מהסכם הפשרה. באותו מועד, העובד לא העלה אף טענה הנוגעת לביטול ההסכם.