הוראות אלו מתיישבות עם סעיף 26 לחוק הירושה, בדבר הכשרות לרשת, הקובע:
"צוואה שנעשתה על ידי קטין או מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
כאמור, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללת ממנו כדין.
לצורך שלילת הכשרות לא די בהעלאת ספקות בלבד, רמת ההוכחה הנדרשת מן המתנגד אינה עניין של מה בכך. להוכחת הטענה ניתן להסתייע במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת הצוואה או בסמוך לאותו מועד, בחוות-דעת רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה, בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה וכן בעדויות אחרות.
(ראה: ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' עמליה דן {פמ"מ – 6/1/1997}).
יחד עם זאת, בית-המשפט יכול להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה ולהעדיפו על פני חוות-הדעת הרפואית.
בע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לה (3) 101 (פמ"מ – 29/4/1981), מבהיר בית המשפט העליון עניין זה כדלקמן:
"הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו...... חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב.
.....................
לא ידע להבחין בטיבה של צוואה מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו... המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה."
מהותה של הטענה בדבר אי כשרות המצווה לפי סעיף 26 היא, במצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה. "שעת עשייתה של הצוואה", זוהי נקודת הזמן המסויימת הרלוונטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה.
צוואה תהא תקפה ותקויים, אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה של צוואה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו. גם אם סבל המצווה מרגעים, או אף מתקופות שבהם התערפלה דעתו קודם לעשיית הצוואה ולאחריה, הרי שאם ימצא בית-המשפט כי המצווה היה בעל כושר להבחין בטיבה של צוואה במועד עשייתה, תקויים הצוואה.
עוד בנוגע למהותה של הכשרות לפעולות משפטיות נפסק כך :
"... כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולסוף – יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון".
(ראה: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, מח(3) 705 {פמ"מ – 28/8/1994}{ראה: עניין "קרן ליב"י"}).
כאמור, בעניין שבפני, אין חולק כי נטל הראיה והשכנוע להוכחת הטענה כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה, מוטל כולו על המתנגדים.
(ראה: ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, מט(1) 318 {פמ"מ – 20/2/1995} {להלן: "פרשת מרום").
ראשית אומר, אין זה תפקידו של המומחה להתייחס למצבה הנפשי של המנוחה שנגרם בעטיו של פטירת בנה, שעה שלא נמצא תיעוד רפואי על כך.
שנית, גם עניין אי ידיעת המנוחה את השפה העברית, לא מתפקידו של המומחה הרפואי ליתן דעתו, קל וחומר שכעולה מן התיעוד הרפואי, והדברים אף נכתבו, המנוחה ידעה קרוא וכתוב, הבינה את השפה העברית – במידה זו או אחרת.
לבקשת הצדדים, ניתנו צווים למוסדות רפואיים לעיון בכל מרשם רפואי אשר התייחס למנוחה בשנה שקדמה לעריכת צוואתה.
מן התיעוד הרפואי אשר צורף לתיק, עולה כך:
מסמך מיום 3/1/2013 – מבית החולים בלינסון, בו נכתב "בשנה וחצי אחרונה מצבה החמיר הפסיקה לתפקד שוכחת ...מחפשת חפצים שוכחת לאכול ירדה במשקל...מטפלת שעתיים ביום...בוהה מול T.V. עדין מתרחצת ומתלבשת לבד...לא כל כך מגיבה לסביבה לא מתעניינת בשום דבר....22/30 M.M.S תרגום בתה... ידעה לקרוא לכתוב להעתיק ציור. מתמצאת במקום...תוספת שעות מביטוח לאומי, ביקורים במרכז יום לקשיש...".
מסמך מיום 4/6/2013 – בו נכתב על ידי דר' מרזיליאק "בת 82 עברה הערכה קוגניטיבית מרפאה לריפוי ועיסוק, נמצא 21/30 M.M.T אכן נמצא הפרעה קוגניטיבית הדורשת השגח בבית...החולה זקוקה להשגחה מתמדת ל – 24 שעות ביממה".
מסמך מיום 24/11/2013 – חזרה על הדברים הכתובים במסמך מיום 4/6/2013 בתוספת טיפול תרופתי.
מסמכים רפואיים משנת 2015 אינם רלוונטיים שעה שמדובר בתקופה אחרת מן המועד בו נערכה הצוואה.
אכן התיעוד הרפואי יש לומר "דל" באופן יחסי לאשה בגילה של המנוחה אותה עת, אך אולי יש בכך כדי להעיד על מצבה הרפואי של המנוחה.
ביום 12/5/2019 ביקשו המתנגדים במסגרת בקשה מס' 28, כי אמנה מומחה רפואי על מנת שיחווה דעתו באשר לכשירותה של המנוחה במועד עריכת צוואתה.
ביום 19/2/2020 (בשל הצורך בהחלפת המומחה שמונה ביום 24/6/2019), מיניתי את דר' אדם דרנל (להלן: "המומחה הרפואי").
המומחה הרפואי הגיש את חוות דעתו ביום 7/4/2020.
בפתח דבריו אשר הובאו בחוות הדעת ובטרם מסקנותיו, ביקש המומחה הרפואי להבהיר (עמ' 4 לחוות הדעת) כי "חוות הדעת נכתבה במבט לאחור שנים לאחר פטירתה של המנוחה ובהסתמך על חומר רפואי בלבד.
עוד ציין המומחה כי לא בדק את המנוחה, המסקנות ככל שיכול היה להגיע אליהן הנן משוערות....החומר הרפואי היה מוגבל בהיקפו...התייחסות למצב הנפשי של המנוחה היא מתוך הידוע לגבי הזמנים שלגביהם יש חומר רפואי, ללא התייחסות למצב הנפשי של המנוחה בנקודת הזמן הספיציפית שבה נערכה הצוואה או למסוגלות של המנוחה לעריכת צוואה בנקודת הזמן שנערכה ממש".
בפני המומחה הרפואי היו מסמכים רפואיים שונים אודות המנוחה, כמפורט:
מסמכים מתיק קופת חולים של המנוחה.
שאלון מידע רפואי – סיעודי מטעם המוסד לביטוח לאומי 21/4/2013, נכתב על ידי הגב' שפרה קלארין.
גליון טיפול ממרכז יום מ 23/4/2013 עד 3/3/2015.
טופס קבלה למבקר במרכז יום 23/4/2013.
טופס מעקב למבקר במרכז יום מ 4/8/2013, 19/5/2013.
במסגרת הדיון בחוות דעתו, כתב המומחה הרפואי:
"התמונה שעולה מהחומר הרפואי ביחס למנוחה .... לגבי מצבה הקוגנטיבי בתקופה בה נערכה הצוואה, 24/12/2013, היא של אשה הסובלת מתחילתו של תהליך ירידה קוגניטיבית, כנראה מסוף שנת 2011.
3/1/2013 מצאה הנוירולוגית...ציון מינימנטל 22/30. ההערכה נעשתה על ידי תרגום של הבת שלה. ציון זה הוא בטווח של הדמנציה הקלה.
בטופס "מידע רפואי סיעודי" מתואר כי המנוחה סבלה מהפרעה קלה בהתמצאות או בזיכרון, נכתב כי היא מתמצאת בזמן ובמקום עם נטיה קלה לשכוח פרטים.
ב 4/6/2013 כתב הנוירולוג...כי ציון המינימנטל הוא 21/30. ההבדל הקטן בלבד של ציון זה מהציון שמצוין מספר חודשים קודם מגביר את המהימנות של הערכות האלה.
בחודשים לאחר מכן יש מספר דיווחים מהמרכז יום, ושם התיאורים של אישה פעילה, המשתתפת בחיי החברה בצורה תואמת וחיונית.
ב 24/11/2013 כותב דר'... כי מצבה יציב ללא החמרה, ודר...ב 4/12/2013 חוזרת על המלצותיו.
מהתיאורים האלה לא מצאתי כי המנוחה סבלה ב 24/12/2013 מליקוי קוגניטיבי שיכול למנוע ממנה להבין טיבה של צוואה".
מסקנתו של המומחה הרפואי היתה כי ביום 24/12/2013 היתה המנוחה ....כשירה לערוך צוואה.
המתנגדים לא ביקשו לחקור את המומחה הרפואי.
יחד עם זאת, טענו המתנגדים כי משסבר המומחה הרפואי כי לאור התיעוד הרפואי הדל, ומשחוות דעתו על מצבה הרפואי של המנוחה היא בדיעבד, ומשאין חוות דעתו מתייחסת למצבה הנפשי של המנוחה אשר אותה עת איבדה את בנה, הרי שהיא מחריגה את היכולת לדעת האם במועד הצוואה עצמה היתה המנוחה כשירה.
במצב דברים זה יש להעביר את נטל ההוכחה באשר לכשירות המנוחה, לידי המבקשות.
דעתי אינה כדעת המתנגדים.
המומחה הרפואי לא טען כי מגבלות אלו אשר היו בפני עת נתן הוא את חוות דעתו, מונעות ממנו לקבוע את שקבע.
ככלל, בית המשפט יאמץ את חוות דעת המומחה אשר מונה על ידו, אלא אם קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים סטייה מאותה המלצה.
"כבכל תחום בו מתבקשת קבלת חוות דעת מומחה, אין בית המשפט משמש "חותמת גומי" לעמדת המומחה המקצועי, אין הוא רואה בה עובדה מוגמרת אלא המלצה אשר ככלל יש ליתן לה משקל רב ביותר, אך לא מכריע. האחריות בקבלת ההכרעה מוטלת אפוא כולה על כתפי בית המשפט ואין הוא חולק בנטל האחריות עם כל מומחה או מומחים מקצועיים, יהיו אלה רבים ככל שיהיו. לפיכך, משהונחה בפני בית המשפט חוות דעת מומחה, וגם אם תהא זו נחרצת, ברורה וחד משמעית, אין בית המשפט פטור מהפעלת שיקול דעת שיפוטי עצמאי בגיבוש הכרעתו. אכן, בתחום רגיש, עדין ומורכב זה נדרש בית המשפט לגבש הכרעה עצמאית, תוך שהוא נעזר בחוות דעת הגורמים המקצועיים שמונו על ידי בית המשפט, בראיות נוספות אשר הובאו בפניו ואשר את המשקל שיש ליתן להן הוא בוחן, באמות המידה שהתווה המחוקק, בפסיקת בתי המשפט, ואולי יותר מכל - תוך שהוא מדריך עצמו בניסיון החיים, בשכל ישר, ברגישות ובהבנה למצבו המורכב של כל אחד מן המעורבים בעניינים אלה. סיכומה של נקודה זו, האחריות הכבדה המוטלת על כתפי בית המשפט מחייבת אותו לבחון את חוות הדעת לגופה, ואין הוא מסיים מלאכתו בעיון בחוות הדעת ובקבלת המלצת המומחים".
(ראה: בע"מ 27-06 פלוני נ' פלוני {פמ"מ – 1/5/2006}).
פסילת חוות דעת של מומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, תיעשה רק במקרים נדירים וחריגים, אם יתברר כי נפל בחוות דעתו או בהתנהגותו, פגם היורד לשורשו של עניין, או מקום שתוכן חוות הדעת מעלה חשש ממשי לעיוות דין.
(ראה: רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח, נ(4) 673 {פמ"מ – 13/3/2002}).
הגם אם מתגלה פגם בחוות דעת מומחה, אין הדבר מוביל בהכרח לפסילתה של חוות הדעת, ושומה על בית המשפט לשקול האם מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין שיש בו לגרום לעיוות דין, במיוחד אם פסילת חוות הדעת מתבקשת לאחר שהוגשה חוות הדעת, שאז ייתכן שמסקנת חוות הדעת והמלצותיה הם שהובילו לבקשת הפסילה.
(ראה: רע"א 7098/10 טביבזדה נ' שירותי בריאות כללי {פמ"מ – 30/1/2011}).
מלאכת ההתחקות אחר מצבו הקוגניטיבי של אדם בנקודת זמן מסוימת בעבר היא מורכבת, ומעצם טיבה ניזונה בעיקר מפרשנות של ראיות ומסמכים רפואיים קיימים. בחינה מעין זו דורשת ידע, ניסיון ומקצועיות בתחום הרפואה – לצורך ניתוח תוכנם של המסמכים הרפואיים ועל מנת לקבוע איזו משמעות יש לייחס להם.
(ראה: ע"א 8023/16 אור נ' ג'נאח {פמ"מ – 20/8/2019}).
אכן ראוי כי כשירותו של אדם תיבחן "בזמן אמת" במועד ביצועה של הפעולה המשפטית.
אך בהיעדר בדיקה שכזו, אין מנוס אלא לערוך חוות דעת שהיא בבחינת "מבט לאחור", על יסוד המסמכים הרפואיים שנערכו בסמוך למועד ביצועה של הפעולה המשפטית.
בפסיקה נקבע כי מומחה רפואי רשאי לבסס חוות דעתו על תוצאות בדיקות שנערכו במועד מוקדם יותר, על ידי רופאים עמיתים, ולמעשה במקרים רבים אין לו דרך אחרת אלא לנהוג כך, ואין זו אלא דרך עבודה מתבקשת וסבירה.
(ראה: ת"ע (ת"א) 52824-10 א' נ' י' {פמ"מ – 17/5/2012}).
על הקושי המובנה בחוות דעת "שבדיעבד", כאשר מושא חוות הדעת, אינו בין החיים ומשכך לא נבדק, נקבע כי אין חוות דעת המומחה מהווה ראיה שאין בלתה ובית המשפט יכול ויסתייע בראיות נוספות ואף רשאי להעדיף עדויות/ראיות אלו על פני חוו"ד המומחה.
(ראה: עמ"ש (חיפה) 14140-01-18 עזבון המנוח XXX ז"ל נ' הבן {פמ"מ – 20/9/2018}).
מכלל העדויות אשר נשמעו בפני, כמו גם מסיכומי המתנגדים אשר הוגשו, לא עלה בידי המתנגדים להצביע על נסיבות בשלן יש לפסול את חוות דעת המומחה הרפואי או לדחות מסקנותיה.
לאור האמור אני מקבל את קביעתו של המומחה הרפואי וקובע כי המנוחה, בעת עריכת צוואתה, היתה כשירה לצוות.
השפעה בלתי הוגנת
המתנגדים טענו כי מעשי המבקשות הובילו קו ברור בו נמנעה צוואה הוגנת רגילה ללא התערבות פגומה, דבר המעיד על השפעה בלתי הוגנת ופגיעה ברצון המנוחה, כל זאת בהתאם לארבעת האלמנטים המובאים בפסיקה, החלים במקרה זה באופן מובהק.
המנוחה, אשר היתה במצב מוחלש, היתה תלוייה לחלוטין במבקשות אשר דאגו כי המנוחה לא תיוותר רגע אחד לבדה או עם אף אדם אשר אינו עושה דברן. המבקשות דאגו למסך של מידור תוך יצירת השפעה בלתי הוגנת על המנוחה ואף אילצו את נכדיה וכלל מכריה לתאם ביקורים רק דרכן תוך שליטה מוחלטת בנפשות הנפגשות עם המנוחה.
התלות של המנוחה במבקשות היתה כה מוחלטת עד כדי שאפילו ללוויית בנה המנוח מנעו ממנה המבקשות להגיע.
מנגד טענו המבקשות כי טענת המתנגדים באשר להשפעה בלתי הוגנת לא הוכחה, לא הוצגו ראיות באשר למבחני העזר, כך שהמתנגדים לא הרימו את נטל ההוכחה הדרוש לכך שמדובר במעשה חופשי של המנוחה.
המנוחה היתה עצמאית בתפקודה במועד הצוואה, הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה ההשכלתית – הכרתית, לא נזקקה לסיוע הזולת, הלכה מידי יום למועדון הקשישים לבדה, אף נסעה בעצמה באוטובוס.
המנוחה היתה בקשר טוב עם בני משפחתה, בקשר עם אנשים ממועדון הקשישים. את היעדר הקשר עם המתנגדים יש לייחס רק להחלטתם.
מבדיקת ארבעת המבחנים המובאים בפסיקה, עולה בבירור כי אף לא אחד מהם התקיים במקרה זה ולכן ברור כי לא התקיימה כל השפעה בלתי הוגנת.