.2א) שביתה, כל שביתה, בין "כדין" ובין שאינה כדין, אינה מזכה בשכר עבודה.
מסקנה זאת היא פועל יוצא מכך, שבעת השביתה מושעה חוזה העבודה האינדיבידואלי (ראה, בין היתר, דב"ע שם/35- 2[1], בע' 210); ב) משברור הדבר, כי העובדים נקטו בעיצומים, היתה הברירה בידי המעביד:נ רוצה - מסכים לחוזה החדש אותו מנסים לכפות עליו העובדים בעיצומיהם; ממאן - סוגר מפעלו עד שיסכימו העובדים לבצע את חוזה העבודה המקורי, ותוצאתה של סגירה זאת היא, שהעובדים ב"שביתה" ולא "השבתה" (דב"ע שם/35- 2[1] הנ"ל); ג) משכך הדבר - ברור שאין העובדים זכאים כלל לשכר עבור התקופה בה שבתו שביתה מלאה; ד) לטענת המפעל, כי לא היה מקום לכלול ב"שכר הראוי", בתקופה בה עבדו העובדים עבודה חלקית, את % 20שהועברו מהפרמיה לשכר היסוד בהסכם הפשרה:ב
ממסכת העובדות עולה, כי עובדי הייצור קיבלו שכרם על-פי רישום תפוקה; מכאן, שאף אם היה הסכם הפשרה בעל תוקף למפרע, לא היו מקבלים תשלום גבוה מזה ששולם להם, מאחר ו"הסדר המעבר", עד לעדכון הנורמות, קובע, כי על % 20מהפרמיות ישולמו תנאים סוציאליים מלאים; מכאן, כי משלא חרגו העובדים מהנורמה - אין הם זכאים לכל תוספת שהיא.
אשר לעובדי השירותים:ו אין לנו נתונים עובדתיים לקבוע, כיצד חושבה הפרמיה לעובדים אלה, בימים כתיקונם, דהיינו ימים בהם עבדו ללא עיצומים, אך אין בכך כדי לפגוע בתוצאה.
--- סוף עמוד 376 ---
אם הפרמיה שולמה להם על-פי ממוצע של עובדי הייצור - הדין לגביהם שווה. אם היתה שיטת חישוב אחרת - הרי שהסכם הפשרה צופה פני עתיד בלבד והחלטת ועדת המעקב על שינוי מבנה השכר מותנית בעדכון הנורמות על-ידי אנשי מקצוע.
לאור האמור עולה, כי דין הערעור שכנגד של המעבידה בסוגיה זו להתקבל; ה) הסוגיה האחרונה בעניין השכר בתקופת השביתה היא עניין הזכאות לשכר בגין יום .16.4.1985
בהסכם הפשרה שנחתם, וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 15.4.1985, נאמר, כי "העובדים יחזרו לעבודה תקינה וסדירה מייד עם חתימת הסכם זה".
מחומר הראיות עולה, כי המפעל אכן פתח שעריו רק ביום 17.4.1985, וסביר הדבר כי תידרש יממה לפחות ער לפתיחתו, אחרי סגירה כה ארוכה. יחד אם זאת שוכנע בית-הדין האזורי, כי העובדים היו מוכנים לחזור לעבודה תקינה כבר ביום .16.4.1985
בנסיבות אלה, אין אנו רואים מקום להתערב בקביעתו של בית-הדין האזורי, מה עוד שמהסכם הפשרה לא עולה, ולו ברמז, כי המפעל לא יפתח שעריו לאלתר.