דיון מס' מה/144-3
בבית-הדין הארצי לעבודה
יצחק חג'ג' ואח' המערערים
מפעלי ע' שנף ושות' בע"מ המשיבה
לפני נשיא בית-הדין (גולדברג), השופטים קובובי, מורל,
נציג העובדים (אגמון) ונציג המעבידים (האוזמן)
מ' יעקבי – בשם המערערים; מ' תמיר – בשם המשיבה
ההליך ופסק-הדין
.Iההליך
.1לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט הראשי אדלר - אב-בית-הדין; ה"ה בן בסט ושפלר - נציגי הציבור; תב"ע מה/57-4, מה/66-4) אשר קבע, כי המשיבה היתה זכאית להשבית "השבתת מגן" את מפעלה ואינה חייבת בתשלום שכר למערערים עבור התקופה בה היה המפעל מושבת.
עבור התקופה בה נקטו המערערים עיצומים חייב בית-הדין את המשיבה בתשלום
"שכר ראוי".
כן קבע בית-הדין שיש להצמיד את "תוספת העופרת" לה זכאים המערערים למדד המחירים לצרכן.
.2העובדות הצריכות לענייננו, כעולה מפסק-דינו של בית-הדין האזורי, הן:נ
א) המערערים (להלן - העובדים) הינם עובים במפעלה של המשיבה (להלן המעבידה). על הצדדים חלים ההסכמים הקיבוציים בענף המתכת בין התאחדות התעשיינים וההסתדרות הכללית; ב) ביום 16.12.1984החלו העובדים בעיצומים, אשר התבטאו בירידה חדה בתפוקה, על רקע דרישות שכר שונות; ג) עיצומים אלה הופסקו ביום 19.12.1984, עם העברת הנושא לדיון בוועדת המעקב, המשותפת להתאחדות התעשיינים ולהסתדרות הכללית (להלן -
ועדת המעקב). ועדת המעקב החליטה ביום 26.12.1984, שהעובדים יחזרו לאלתר לעבודה תקינה; יום בחודש של המענק השנתי יועבר ל"שכר יסוד" במשכורת ינואר 1985; העובדים והמעבידה ימשיכו לנהל משא-ומתן במישור המפעלי, ו"יכבדו במלואן את הוראות הסכם הפשרה שביניהם בנוגע לשינוי מבנה השכר על-ידי העברת חלק ניכר מהפרמיות לשכר המשולב. הצדדים יפעלו לסיים תהליך זה במהירות המירבית וישתפו פעולה עם אנשי מקצוע"; ד) העובדים שבו לנקוט עיצומים החל מיום 27.12.1984;
--- סוף עמוד 372 ---
ה) המעבידה פנתה מספר פעמים לעובדים אישית, לוועד העובדים ולמועצת פועלי נתניה, בקריאה לחזור לעבודה תקינה. לאחר שפנייתה לא נענתה, הודיעה ביום 23.1.1985על השבתת המפעל מיום 24.1.1985; ו) ביום 15.4.1985נכרת הסכם פשרה, אשר ניתן לו על-ידי בית-הדין האזורי תוקף של פסק-דין (להלן - הסכם הפשרה).
בהסכם הפשרה שונה מבנה השכר אצל המעבידה, כך שיום מענק אי-העדרות אחד הועבר לשכר היסוד, וחלק מהפרמיות (%20) הועבר לשכר היסוד, לאחר עדכון הנורמות במפעל; ז) המעבידה שילמה לעובדים עבור חודש ינואר שכר ראוי, ולא שילמה שכר עבור התקופה בה היה המפעל מושבת.
חישוב השכר הראוי לעובדי הייצור נעשה על-פי התפוקה ללא פרמיות, ואילו עובדי השירותים קיבלו שכר מלא ללא פרמיות.
ח) בהסכם מיום 28.3.1976, אשר לא נרשם כהסכם קיבוצי, בין המעבידה ובין ועד העובדים ומועצת הפועלים, הוסכם שהעובדים יקבלו "תוספת עופרת - 2ל"י ליום צמוד למדד ללא שינוי בעתיד" (להלן - תוספת העופרת). עד להגשת התביעה קיבלו העובדים את תוספת העופרת, כשהיא צמודה לתוספת היוקר; ט) העובדים פתחו בהליך בבית-הדין האזורי בתקופה בה היה המפעל מושבת (פברואר 1985). בהסכם הפשרה יושבו רוב נקודות המחלוקת בין הצדדים ולהכרעת בית-הדין הושארו שאלות אלה:ב
(1) זכאות העובדים להפרש בין השכר הראוי, אותו שילמה המעבידה, והשכר היומי, עבור חודש ינואר 1985, בו נקטו העובדים בעיצומים. (2) זכאות העובדים לשכר עבור התקופה בה היה המפעל מושבת.
(3) האם יש להצמיד את תוספת העופרת למדד המחירים לצרכן, כטענת העובדים, או לתוספת היוקר, כטענת המעבידה.
העובדים תבעו, בנוסף לפסק-דין הצהרתי שיש להצמיד את תוספת העופרת למדד המחירים לצרכן, גם את ההפרשים בגין העבר, בו שולמה תוספת העופרת כשהיא צמודה למדד תוספת היוקר.
.3עיקר טענות העובדים בבית-הדין האזורי היו:ו
א) השבתת המפעל לא נעשתה כדין, כיוון שלא נמסרה על כך הודעה על-פי סעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז- 1957(להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה); ב) עיצומי העובדים היו מוצדקים, כי המעבידה לא כיבדה הסכמים חתומים על- ידה, ובין היתר לא קיימה את החלטת ועדת המעקב;
--- סוף עמוד 373 ---
ג) לא כל העובדים נקטו עיצומים; ד) המעבידה לא הוכיחה את הבסיס לחישוב השכר הראוי ששילמה; ה) לעניין תוספת העופרת - יש לפרש "מדד" כמדד המחירים לצרכן.
.4כנגד זאת טענה המעבידה בבית-הדין האזורי:נ
א) פעולת המעבידה לא היתה "השבתה". העובדים, בעיצומים שנקטו, המהווים שביתה, השעו את חוזה העבודה, ולמעבידה זכות לסרב לערוך חוזה חדש לעבודה חלקית, ולהביא לידי גמר חוזה חדש כאמור בכל עת שתרצה (דב"ע שם/15- 2[1], בע' 210-211). כיוון שפעולת המעבידה אינה "השבתה", לא היתה מוטלת עליה חובה לתת הודעה על-פי חוק יישוב סכסוכי עבודה. גם אם פעולת המעבידה היא "השבתה", זו "השבתת מגן" על-פי התנאים שנמנו בדב"ע לז/13- 4[2] (בע' 134); ב) העובדים אינם זכאים לשכר עבור התקופה בה היה המפעל מושבת. אשר לשכר עבור תקופת העיצומים - העובדים זכאים לשכר ראוי בלבד, וחישובו כפי שנעשה על-ידי המעבידה נכון; ג) לעניין תוספת העופרת - ההסכם המעניק את תוספת העופרת הינו הסדר קיבוצי. מכאן, הוא מהווה הסכם מכללא אינדיבידואלי. במקרה זה אפשר ללמוד מהתנהגות הצדדים במשך 9שנים על כוונתם, ולחלופין ההתנהגות יצרה חוזה חדש, לפיו תוספת העופרת צמודה לתוספת היוקר. יש לפרש את ההסכם על-פי "ההקשר התעשייתי", והנוהג במערך העבודה הוא הצמדת רכיבי שכר לתוספת היוקר ולא למדד המחירים לצרכן.
.5בית-הדין האזורי בפסק-דינו:ב
א) פסק, שהעובדים נקטו עיצומים, אשר לא אושרו על-פי האיגוד המקצועי ולא ניתנה עליהם הודעה כמתחייב מחוק יישוב סכסוכי עבודה. עיצומים אלה ירדו לעצם ביצוע העבודה וגרמו נזק למעבידה. בנסיבות אלה היתה רשאית המעבידה לסרב לקבל עבורה שונה מזו שנקבעה בחוזה העבודה המקורי בינה לבין העובדים, ונתקיימו דרישות הפסיקה ל"השבתת מגן". אשר על כן אין המעבידה חייבת בתשלום שכר לעובדים עבור התקופה בה היה המפעל מושבת. העובדים זכאים לשכר עבור יום 16.4.1985, למרות שלא עבדו באותו יום, כי היו מוכנים לחזור לעבודה החל מאותו יום; ב) קבע, שהעובדים אינם זכאים לפרמיות בשכרם עבור התקופה בה נקטו עיצומים. חישוב המעבידה לגבי השכר הראוי נכון, פרט לתיקון אחד:ו כיוון שעל-פי הסכם הפשרה והחלטת ועדת המעקב על המעבידה להעביר חלק מהפרמיות לשכר היסוד - לשכר הראוי עבור התקופה שלאחר ישיבת ועדת
--- סוף עמוד 374 ---
המעקב יתווסף החלק היחסי של הפרמיות שהועבר לשכר בהסכם הפשרה (%20); ג) לעניין תוספת העופרת:נ
תביעתם של העובדים להפרשים בגין העבר נדחתה, מן הטעם שהעובדים לא עמדו על זכותם במשך 9השנים בהן משתלמת תוספת העופרת, וכן משום שבתעשיה ההצמדה היא לתוספת היוקר ולא למדד המחירים לצרכן.
לגבי התקופה מ- 17.4.1985- זכאים העובדים לתוספת עופרת כשהיא צמודה למדד המחירים לצרכן, כיוון שהסעיף בהסכם אינו ברור; בלשון העם "מדד" פירושו מדד המחירים לצרכן, ומטרת ההצמדה היתה לשמור על הערך הריאל של התוספת, מטרה שלא הושגה בהצמדתה לתוספת היוקר.
מן הספק בפירוש החוזה יש ליתן לעובדים ליהנות.
.6בתחילת הדיון בערעור ביקש בא-כוח העובדים להגיש ראיה חדשה, והיא -
אישור על הודעה שמסר ועד העובדים לממונה על יחסי עבודה טרם פתיחת עיצומים במפעל המעבידה.
בית-הדין החליט, כי בפסק-הדין תבוא התייחסות לשאלה, אם לקבל את הראיה המבוקשת בשלב זה, והצדדים הורשו לטעון לגביה.
.7העובדים בערעורם טענו:ב
א) העובדים שלחו הודעה לממונה הראשי על יחסי עבודה בעניין השביתה, ומכאן כי היתה כדין; ב) העובדים זכאים למלוא שכרם בגין תקופת השביתה וההשבתה, מן הטעם ששביתתם היתה "מוצדקת" ובסופו של דבר זכו במרבית תביעותיהם; ג) העובדים זכאים להפרשי מדד, ולא להפרשי תוספת יוקר, על תוספת העופרת, מיום חתימתו של ההסכם בעניין זה.
.8המעבידה, בערעורה שכנגד, טענה:ו
א) העובדים אינם זכאים לשכר עבור יום 16.4.1985, מאחר ולא עבדו כלל אותו יום; ב) העובדים אינם זכאים להכללת % 20מהפרמיות בשכרם בתקופת העיצומים; ג) "תוספת העופרת" צריכה להשתלם כשם שהשתלמה עד כה, מאחר וכך פרשו הצדדים את ההסכם תקופה ארוכה; לחלופין - נוצר הסכם חדש על-ידי התנהגות.
--- סוף עמוד 375 ---
.Iiפסק-הדין
.1תחילה לעניין "המסמך הנוסף" - ההודעה שנמסרה על-ידי ועד עובדי המפעל לממונה על יחסי עבודה אודות העיצומים.
הודעה על שביתה חייבת להימסר לממונה הראשי על יחסי עבודה ולמעביד על-ידי ארגון העובדים, ולא על-ידי ועד העובדים, וזאת מכוח סעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, המטיל את החובה על "צד לסכסוך"; ומיהו צד לסכסוך אנו למדים מסעיף 3לאותו חוק.
מכאן, שהודעה הנמסרת על-ידי ועד עובדים אינה הודעה, מכוח החוק, ואף אם נמסרה - אין לה כל נפקות (דב"ע לג/3- 4[3]).
לאור האמור, בין אם נקבל את המסמך הנוסף כראיה ובין אם לאו, לא יעלה הדבר ולא יוריד לענייננו.
.2א) שביתה, כל שביתה, בין "כדין" ובין שאינה כדין, אינה מזכה בשכר עבודה.
מסקנה זאת היא פועל יוצא מכך, שבעת השביתה מושעה חוזה העבודה האינדיבידואלי (ראה, בין היתר, דב"ע שם/35- 2[1], בע' 210); ב) משברור הדבר, כי העובדים נקטו בעיצומים, היתה הברירה בידי המעביד:נ רוצה - מסכים לחוזה החדש אותו מנסים לכפות עליו העובדים בעיצומיהם; ממאן - סוגר מפעלו עד שיסכימו העובדים לבצע את חוזה העבודה המקורי, ותוצאתה של סגירה זאת היא, שהעובדים ב"שביתה" ולא "השבתה" (דב"ע שם/35- 2[1] הנ"ל); ג) משכך הדבר - ברור שאין העובדים זכאים כלל לשכר עבור התקופה בה שבתו שביתה מלאה; ד) לטענת המפעל, כי לא היה מקום לכלול ב"שכר הראוי", בתקופה בה עבדו העובדים עבודה חלקית, את % 20שהועברו מהפרמיה לשכר היסוד בהסכם הפשרה:ב
ממסכת העובדות עולה, כי עובדי הייצור קיבלו שכרם על-פי רישום תפוקה; מכאן, שאף אם היה הסכם הפשרה בעל תוקף למפרע, לא היו מקבלים תשלום גבוה מזה ששולם להם, מאחר ו"הסדר המעבר", עד לעדכון הנורמות, קובע, כי על % 20מהפרמיות ישולמו תנאים סוציאליים מלאים; מכאן, כי משלא חרגו העובדים מהנורמה - אין הם זכאים לכל תוספת שהיא.
אשר לעובדי השירותים:ו אין לנו נתונים עובדתיים לקבוע, כיצד חושבה הפרמיה לעובדים אלה, בימים כתיקונם, דהיינו ימים בהם עבדו ללא עיצומים, אך אין בכך כדי לפגוע בתוצאה.
--- סוף עמוד 376 ---
אם הפרמיה שולמה להם על-פי ממוצע של עובדי הייצור - הדין לגביהם שווה. אם היתה שיטת חישוב אחרת - הרי שהסכם הפשרה צופה פני עתיד בלבד והחלטת ועדת המעקב על שינוי מבנה השכר מותנית בעדכון הנורמות על-ידי אנשי מקצוע.
לאור האמור עולה, כי דין הערעור שכנגד של המעבידה בסוגיה זו להתקבל; ה) הסוגיה האחרונה בעניין השכר בתקופת השביתה היא עניין הזכאות לשכר בגין יום .16.4.1985
בהסכם הפשרה שנחתם, וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 15.4.1985, נאמר, כי "העובדים יחזרו לעבודה תקינה וסדירה מייד עם חתימת הסכם זה".
מחומר הראיות עולה, כי המפעל אכן פתח שעריו רק ביום 17.4.1985, וסביר הדבר כי תידרש יממה לפחות ער לפתיחתו, אחרי סגירה כה ארוכה. יחד אם זאת שוכנע בית-הדין האזורי, כי העובדים היו מוכנים לחזור לעבודה תקינה כבר ביום .16.4.1985
בנסיבות אלה, אין אנו רואים מקום להתערב בקביעתו של בית-הדין האזורי, מה עוד שמהסכם הפשרה לא עולה, ולו ברמז, כי המפעל לא יפתח שעריו לאלתר.
.3אשר לחישובה של "תוספת העופרת":נ
א) שני הצדדים לא שבעו נחת מפסיקתו של בית-הדין בסוגיה:ב העובדים -
על כי יקבלו את התוספת כשהיא צמודה למדד רק מיום חזרתם לעבודה אחרי השביתה, דהיינו מיום 17.4.1985, והמעבידה - על כי גרסתה בדבר החישוב של אותה תוספת לא התקבלה; ב) לשונו של ההסכם - "צמוד למדד" - ברורה וחד-משמעית. הדיבור "מדד", בלשון היום-יום ובלשון העוסקים ביחסי עבודה, פירושו - "מדד המחירים לצרכן", ואין לפרשו, ולו בדוחק, כ"תוספת יוקר" המשתלמת מכוח הסכמים בין התאחדות התעשיינים, החברה בלשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, לבין ההסתדרות הכללית (או מכוח צווי הרחבה).
תוספת היוקר מבוססת על השינויים במדד, אך שני המושגים שונים לחלוטין. פירוש זה להסכם 1976היה מקובל על בית-הדין האזורי:ו אלא מאי - בית-הדין לא פסק כמבוקש על-ידי העובדים, מאחר ואלה "לא עמדו על זכותם משך תשע שנים". אם ל"ויתור" או ל"השתק" התכוון בית-הדין, הרי ש"ממושכלות היסוד הוא שאין ויתור על זכות באין ידיעה על קיום הזכות, ועל כן ויתור שלא מדעת כמוהו כאפס, מעיקרו" (דב"ע לג/12- 3[4], בע' 177).
--- סוף עמוד 377 ---
התביעה הוגשה לבית-הדין האזורי על-ידי העובדים כפרטים, דהיינו כתביעה אינדיבידואלית ולא קיבוצית, ומשלא הוכח הוויתור תוך מודעות של כל אחד מן העובדים לזכותו - אי-עמידה על הזכות אינה פוגעת בזכות; ג) טוענת המעבידה, כי מדובר בהסדר קיבוצי (ועל כך אין חולק) ששונה למעשה על-ידי התנהגות, דהיינו תשלום התוספת כשהיא צמודה לתוספת היוקר. האמור בהסכם 1976מהווה תנאי מכללא בחוזה העבודה בין המעבידה לכל אחד מהעובדים. אמנם תנאים מכללא ניתנים לביטול חד-צדדי, אך לא כך נהגה המעבידה.
"ביטול 'הסדר קיבוצי' בכתב חתום על-יי השותפים ליחסי העבודה הקיבו- ציים, ובו הוראה מפורשת בנושא מסוים... משנה באופן בסיסי את תנאי העבודה של כלל העובדים. ביטול כזה צריך שיהיה ברור וחד-משמעי" (דב"ע מה/135- 3[5], בע' 119).
משלא בוטל ההסדר הקיבוצי הכתוב, ביטול חד-משמעי, לא ניתן לטעון כי נעשה הסכם חדש על-ידי התנהגות; ד) העולה מכל האמור הוא, כי דין ערעור העובדים בסוגיה זאת להתקבל, בכפוף לטענת ההתיישנות שנטענה על-ידי המעבידה במפורש בכתב הגנתה (סעיף 20).
העובדים התובעים זכאים איפוא שהתוספת האמורה תחושב לכל אחד מהם לפי שיעורי עליית המדד וזאת מחודש מרס 1978, או ממועד תחילת עבודתו של כל עובד, הכל לפי המאוחר יותר.
ההפרשים בין הסכום המגיע לבין זה ששולם לכל עובד ישאו הפרשי הצמדה וריבית, כמשמעם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מהמועד שבו היה אמור כל תשלום להתבצע ועד יום התשלום בפועל.
.4התוצאה היא, כי ערעור המערערים (העובדים) מתקבל בחלקו (בעניין חישוב תוספת העופרת) והערעור שכנגד של המשיבה (המעבידה) מתקבל בחלקו (בעניין חישוב השכר הראוי בתקופה בה עבדו העובדים באופן חלקי).
לאור התוצאה - אין צו להוצאות.