16. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי יש לדחות את טענת המערערים לפגיעה בקניינם. בית המשפט המחוזי ציין כי הם נותרו בעלי זכות בעלות ערטילאית בכלל הרכוש המשותף, וכי אף זכותם לעשות שימוש במקרקעין לא נפגעה אלא הוגדרה ונתחמה. כמו כן, דחה בית המשפט המחוזי טענות נוספות שהעלו המערערים, ובכלל זה כי המפקחת אינה מוסמכת להורות על ניהול חלקים שנמצאים מחוץ למבנים, כי המפקחת שגתה בהפעלת שיקול הדעת הנתון לה, וכי בניית השביל המוביל למבנה התחתון היא בגדר שימוש סביר ברכוש המשותף.
הערעור שבפנינו
17. בשלב הראשוני של הטיפול בתיק התבקשה תגובת המשיבים. בהמשך, ניתנה החלטה על העברת התיק לדיון בפני הרכב, ובנוסף התבקש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועץ) להגיש עמדה מטעמו בשאלה המתעוררת בהליך.
18. ביום 16.12.2018 הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לפיה חלף קיומו של דיון בתיק יוגשו על-ידיהם סיכומי טענות בכתב ועל בסיסם תינתן ההכרעה. בהמשך לכך, ביום 17.12.2018 הוריתי על ביטול הדיון שנקבע ועל הגשת סיכומים בכתב. מכלול טענות הצדדים יוצגו אפוא להלן בתמצית.
טענות הצדדים
19. לטענת המערערים, בית המשפט המחוזי טעה בדחותו את ערעורם. ראשית, המערערים טוענים כי הערותיו של בית המשפט המחוזי באשר לסמכותו של המפקח להורות על הצמדה של חלקים מהרכוש המשותף לפי סעיף 59(ב) לחוק הן שגויות ומבוססות על פרשנות מרחיבה יתר על המידה של הסעיף. המערערים חוזרים על טענתם לפיה המפקחת חרגה מסמכותה ומשיקול הדעת שמקנה לה סעיף 59(ב) לחוק, ועל כן היה מקום לקבל את ערעורם לבית המשפט המחוזי. המערערים מדגישים בהקשר זה כי מדובר בסוגיה שטרם נדונה בפסיקה. הם מוסיפים וטוענים כי חוק המקרקעין אינו מאפשר להגביל בעל זכות במקרקעין באשר לאופן השימוש בקניינו,
--- סוף עמוד 10 ---
ובהקשר זה מפנים להוראות העוסקות בהצמדה של חלק מסוים מהרכוש המשותף לדירה פלונית.
20. שנית, המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שהמשמעות של פסק דינה של המפקחת אינה הצמדה של רכוש משותף למבנה העליון מאחר שאין כל משמעות במישור המעשי ל"בעלות הערטילאית" ברכוש המשותף שנותרת בידיהם. שלישית, המערערים סבורים כי תוצאת ההתדיינות פוגעת באופן קשה בזכויותיהם אף אם ניתן לקרוא אותה כנוגעת אך לניהול השטחים המשותפים בבית המורכב, וכן מצביעים על החשש מפני סכנה של פגיעה בצדדים שלישיים, בעיקר רוכשים פוטנציאליים שלא יידעו על החלטתה של המפקחת. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי הנחה של אבני מדרך ללא הסכמה עולה כדי שימוש לא סביר ברכוש המשותף.