21. מנגד, המשיבות טוענות כי יש לדחות את הערעור. המשיבות מדגישות כי טענותיהם של המערערים נבחנו בקפידה ונדחו על ידי שתי ערכאות, וכי אין מדובר במקרה עקרוני המצריך דיון בשאלת פרשנותו של סעיף 59(ב) לחוק, אלא במחלוקת פרטנית גרידא. לטענת המשיבות, התביעה שהגישו למפקחת על רישום המקרקעין כוונה בעיקרה למתן צו מניעה קבוע נגד המערערים, ורק בנוסף לכך להכרזה על הבניין כבית מורכב. ממילא, כך נטען, המפקחת קבעה כי גם אם לא הייתה מורה על הפעלתו של סעיף 59(ב) לחוק היא הייתה מקבלת את התביעה ונותנת צו מניעה נגד המערערים, על יסוד הקביעה שיצירת שביל גישה למבנה התחתון אינה בגדר שימוש סביר ברכוש המשותף. המשיבות מוסיפות כי טענתן מתחזקת לנוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי פסק דינה של המפקחת לא הוביל לתוצאות במישור הקנייני אלא עסק במישור הניהולי בלבד, וכי לכן המפקחת לא הורתה על תיקון של מסמכי הבית המשותף.
22. בצד זאת, המשיבות סבורות כי סעיף 59(ב) לחוק המקרקעין מקנה למפקח את הסמכות להורות על כל מה שהדיירים יכלו לקבוע לפי סעיף 59(א) לחוק, ובכלל זה על הצמדת חלקים מהרכוש המשותף לכל מבנה. המשיבות מוסיפות וטוענות כי פסקי הדין של המפקחת ושל בית המשפט המחוזי כלל לא פוגעים בזכותם הקניינית של המערערים, וכי הם אך הנציחו את המצב שהיה קיים כל השנים. על כן, כך נטען, התוצאה שאליה הגיעו המפקחת ובית המשפט המחוזי היא מאוזנת ומוצדקת, ונועדה
--- סוף עמוד 11 ---
לייעל את החיים המשותפים בבניין ולמנוע פגיעה בזכותן הקניינית של המשיבות עצמן.
עמדת היועץ ותגובות הצדדים לה
23. בעיקרו של דבר, עמדת היועץ היא כי סעיף 59(ב) לחוק המקרקעין מקנה למפקח סמכות להורות אך ורק על דרך ניהולו של הרכוש המשותף בבית המורכב ולא על הצמדה קניינית. כמפורט להלן, היועץ טוען כי לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית שלו ותכליתו תומכים בפרשנותו האמורה.
24. בהתייחסו ללשון החוק, מפנה היועץ לתיקון החוק אשר במסגרתו נוספה לסעיף 59(א) לחוק התיבה "או שהחזקתו וניהולו יהיו נפרדים", וכן נוסף סעיף 59(ב) לחוק בנוסחו העדכני לפיו למפקח הסמכות להורות שבית מורכב "יתנהל" בהתאם לאמור בסעיף 59(א) לחוק (ראו: חוק המקרקעין (תיקון מס' 14), התשנ"ב-1992, ס"ח 1380 (להלן: תיקון מס' 14)). לשיטת היועץ, מכאן יש להסיק כי סמכותו של המפקח נוגעת להפרדת הניהול וההחזקה של הרכוש המשותף בלבד.