48. לאור כל האמור, עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא, כי למקים תשתית תקשורת אין חובה על פי דין לשלם דמי שימוש בגין השימוש שהוא עושה במקרקעין לשם הצבת מתקנים הנדרשים לצורך אספקת שירותי תקשורת, שכן זכות השימוש במקרקעין לשם הקמת והצבת מתקני תקשורת הוענקה למקים המתקנים על ידי המחוקק ולא נקבעה במקביל חובת תשלום פיצויים בגין שימוש (אלא פיצויים בגין נזק בלבד). בכלל כך, עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי בעל דירה בבית משותף אינו זכאי על פי דין לתשלום דמי שימוש בשל הצבת מתקנים ברכוש המשותף.
דיון והכרעה
49. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ואת עמדת היועץ המשפטי לממשלה, מסקנתי היא כי המבקש לא הראה עילת תביעה אישית וייצוגית ולפיכך דין בקשת האישור להידחות.
העדר עילת תביעה אישית
50. נקודת המוצא בחוק תובענות ייצוגיות היא הגשת התובענה ע"י "תובע בעל עילת תביעה אישית" (ס' 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006). נקבע "שהדרישה שבסעיף 4(א) לחוק, כי בקשה לאישור תובענה כייצוגית תוגש בידי 'אדם שיש לו עילה בתביעה', מהווה תנאי בלעדיו אין לעצם הגשת הבקשה לאישור". עוד נקבע כי "על פי המודל שאומץ על ידי המחוקק, תובענה ייצוגית היא הליך שמוגש ומנוהל על ידי אדם שהוא חבר בקבוצה הנפגעת...לכאורה ניתן היה לקבוע מנגנון אחר, שבמסגרתו רשאי עורך דין ליזום ולנהל בעצמו הליכים ייצוגיים בשם קבוצה - אף מבלי להיות חבר בה; ואולם כאמור לא זה המנגנון שנקבע בחוק, והדרישה לקיומה של עילת תביעה אישית מבטאת את ההעדפה שניתנה על ידי המחוקק לכך שבפני בית המשפט יעמוד נפגע ספציפי, שניתן יהיה להתרשם מן הפגיעה בו באופן בלתי אמצעי" (רע"א 2937/18 מכבי שירותי בריאות נ' המנוחה אנה דובין ז"ל, [פורסם בנבו], 26.5.19, ההדגשות במקור).
--- סוף עמוד 20 ---
51. בענייננו המבקש לא הראה כי קיימת לו עילת תביעה אישית. המבקש מבקש לייצג בתובענתו את "קבוצת בעלי הדירות ו/או נציגויות הבתים המשותפים בהם מחזיקה הנתבעת בחדרי ריכוז מבלי לשלם דמי שימוש ו/או את הוצאות אחזקת חדרי הריכוז". אלא שהוכח שהמשיבה שילמה לנציגות הבית המשותף בו מתגורר המבקש, לאורך שנים, תשלומים חודשיים בגין שימושה בחדר הריכוז.
52. המבקש הודה בבקשת האישור כי "במשך תקופה כלשהי" שילמה המשיבה לדיירי הבנין דמי שימוש עבור חדרון הריכוז בבית המשותף, ואף צירף לבקשת האישור שורה של מסמכים המעידים על תשלומים שונים ששילמה המשיבה לוועד הבית של הבית המשותף (נספח 4 לבקשת האישור), אך טען שהמשיבה חדלה מלשלם בשנת 2009. המשיבה הראתה בתשובתה כי בניגוד לנטען, היא לא חדלה מלשלם לנציגות הבנין את אותם דמי שימוש בסך 30 ₪ לחודש עליהם הוסכם, ולמעשה היא ממשיכה לעשות כן עד היום (ר' נספחים 12 – 13 לתשובת המשיבה). המשיבה הוסיפה וטענה כי הבעלות המקורית על הבנין בו מתגורר המבקש היתה עד לשנת 1998 של מדינת ישראל, כאשר נציגות הבית היתה עמידר, החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ, וחזקה על המדינה שנתנה הסכמתה להתקנת חדר הריכוז. עוד טענה כי החל משנת 2004 גובש, לפנים משורת הדין, הסדר בין המשיבה לבין נציגות הבנין לפיו תשלם המשיבה מידי חודש סכום של 30 ₪ לחודש בגין חדר הריכוז. הסדר זה התקבל, לטענת המשיבה, אף שלא היתה לה כל חובה שבחוק לכך, וזאת על מנת לחסוך את הטורח, הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בתביעה שעשויה היתה להיות מוגשת נגדה. נטען שלאור ההסדר שבין דיירי הבנין למשיבה, נשמט הבסיס מתחת לטענות המבקש.