57. אוסיף כי השאלה איזו תשתית תקשורת נדרשת לשם אספקת שירותי התקשורת, והאם לשם הנחתה נזקקת המשיבה ל"חדר ריכוז" או ל"ארון תקשורת" היא בראש ובראשונה שאלה עובדתית. התשתית העובדתית שהונחה בבקשת האישור הייתה דלה ביותר. לא הובאה כל תשתית עובדתית בהתייחס לטיב תשתית התקשורת המונחת בחדר הריכוז בבנין המבקש או בחדרי ריכוז אחרים, ואף לא הובאה כל תשתית עובדתית בהתייחס לשאלה האם ניתן להסתפק בעניינה ב"ארון תקשורת". ממילא לא הונחה כל תשתית עובדתית וראייתית לטענה כי כל שנדרש לתשתיות התקשורת של המשיבה, בהתייחס לכל מקרקעין פרטיים מושא בקשת האישור, הוא "ארון תקשורת".
--- סוף עמוד 22 ---
58. לסיום פרק זה אחזור ואדגיש כי בעניינו של המבקש הוכח כי נכרת הסכם בין המשיבה לבין וועד הבית בבנין מגוריו לתשלום בגין שימושה של המשיבה בחדר הריכוז בבנין מגוריו. לפיכך אין לפני בית המשפט ולו חבר קבוצה אחד הטוען כי המשיבה תפסה חזקה במקרקעיו שלא כדין.
"הסדר שלילי" או הסדר "חסר"
59. מוקד בקשת האישור הוא, כאמור, הטענה כי חלה על המשיבה חובת תשלום דמי שימוש בגין שימושה בחדרי הריכוז מכוח פרשנות הוראות החוק. דומה שאין חולק כי ההסדרים החקיקתיים השונים שהוחלו, בכל המתייחס להנחת תשתיות תקשורת במקרקעין פרטיים, עיגנו את זכותה של המדינה, ובהמשך של בעל רישיון, להיכנס למקרקעין פרטיים לשם הקמת מתקני תקשורת, מבלי שאלה קבעו חובת תשלום בגין השימוש במקרקעין. המבקש טוען כי מדובר ב"לאקונה" משפטית (הסדר חסר) שיש להשלימה בדרך של פרשנות, ובפרט לנוכח מעמדה החוקתי, העל-חוקי, של זכות הקנין. המשיבה והיועץ המשפטי לממשלה טוענים מנגד כי בחינת תכלית החקיקה מלמדת כי מדובר בהסדר שלילי. אקדים מסקנה לדיון ואומר כי מקובלת עליי, עקרונית, עמדת היועץ המשפטי לממשלה והמשיבה לפיה אין מדובר בהסדר חסר.
60. אכן, אין חולק כי עוד לפני חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוכרה זכות הקנין כזכות יסוד של האדם בישראל. חקיקת חוק היסוד חיזקה את מעמדה הנורמטיבי של זכות הקנין באופן שזו זכתה למעמד של זכות חוקתית על חוקית, תוך שחוק היסוד משמש מקור לבחינת חוקיותם של חוקים שנחקקו אחריו וכמקור פרשני לדברי חקיקה שקדמו לו (ע"א 6407/14 הועדה המקומית לתכנון ובניה כרמיאל נ' מסרי, [פורסם בנבו], 24.5.18, עע"מ 4955/07 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' קרן תורה ועבודה, [פורסם בנבו], 26.10.10, ע"א 2281/06 אבן זוהר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], 28.4.10). לצד ההכרה במעמדה של זכות הקנין נפסק כי זכות זו אינה זוכה להגנה מוחלטת ויש לאזנה אל מול הצרכים הציבוריים השונים. צוינה סמכות המדינה לפגוע בזכות הקנין של הפרט על מנת להגשים צרכים ציבוריים לטובת הכלל באופן מהיר ויעיל. עוד צוין כי זכות הקנין של הפרט מקימה עמה חובות של בעל הזכות כלפי צרכי הציבור, חובות העשויות להתבטא גם באי פיצויו בגין "נטל מסוים המוטל על קניינו", ובפרט כאשר מדובר בפיתוח שירותים ציבוריים שבעל המקרקעין אמור ליהנות מהם באופן ישיר (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, [פורסם בנבו], 14.5.12, פסקה 83- 85, וועדה מקומית רעננה, פסקה 20 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל, מסרי, פסקה 73).