--- סוף עמוד 23 ---
61. המחוקק בחר מנגנונים שונים על מנת לאזן בין האינטרס הציבורי לבין זכות הקנין של הפרט. לעיתים נעשה שימוש בכלי הפיצויים לבעל המקרקעין כאמצעי ליצירת איזון ראוי בין השניים. כך נעשה, למשל, בדיני הפקעת מקרקעין מקום בו זכות הקנין נשללה מן הבעלים לצמיתות (ענין מסרי, פסקה 74). יחד עם זאת נקבע כי "המחוקק העדיף להימנע מקביעת הוראה כללית המחייבת תשלום פיצויים בכל מקרה של פגיעה בקניינו של אדם... מקובל לומר, כי את החובה לשלם פיצויים יש להטיל במקרים שבהם פגיעתה של ההגבלה עולה על הסביר" (פסק דינו של כב' השופט דנציגר בענין אבן זוהר, פסקה 51).
62. האם יש בהנחת תשתיות תקשורת בחדרי ריכוז במקרקעין פרטיים כדי פגיעה בקניינו של בעל המקרקעין? ניתן להניח, אף מבלי שהובאה ראיה בענין זה, כי לחדרי הריכוז ערך כלכלי וכי פגיעה ביכולת לעשות בהם שימוש מקטינה את ערך המקרקעין של בעליהם. יחד עם זאת, ספק אם קיימת פגיעה ממשית בקניינו של בעל מקרקעין מקום בו חדר הריכוז משרת רק את מקרקעיו. הפגיעה בזכות הקנין מתייחסת בעיקרה לחדרי ריכוז המשרתים לא רק את בעלי המקרקעין אלא גם (או רק) מקרקעין אחרים. המבקש, בבקשת האישור, לא הביא, כאמור, כל תשתית עובדתית בהתייחס לחדרי הריכוז השונים ולא הוברר אם כל חדרי הריכוז משרתים מקרקעין אחרים, ואם לא, איזה חלק מהם משרת את בעלי המקרקעין ואיזה חלק מהם משרת מקרקעין אחרים. אף לא הוברר האם קיים הבדל, ואם כן מהו, בין שני סוגי חדרי הריכוז. ואולם חרף התשתית הדלה, אוסיף ואבחן את טענתו.
63. כאמור, הסוגיה העיקרית בה נחלקו הצדדים היא, האם חקיקת התקשורת, השותקת לענין תשלום דמי שימוש לבעלי מקרקעין פרטיים, יוצרת הסדר שלילי באופן שהיא קובעת כי לא יינתן לבעל המקרקעין תשלום בגין השימוש בחדרי ריכוז, או שמא מדובר בהסדר חסר (לאקונה) שניתן להשלימו בדרך של פרשנות. התשובה לשאלה זו תיגזר מפרשנות הוראות החוק. לא כל שתיקה של הסדר נורמטיבי מהווה חסר. נקבע לענין זה כי "קיים חסר בנורמה מקום שההסדר המשפטי אינו שלם, ואי שלמות זו נוגדת את התכלית של אותה נורמה...לעתים השתיקה מהווה 'הסדר שלילי', כלומר השתיקה היא ביטוי לתכלית השוללת הסדר מסוים. זוהי 'שתיקה מדעת'...לעתים השתיקה מהווה חוסר נקיטת עמדה בסוגיה מסוימת, תוך השארת הסדרתה למערכות נורמאטיביות שמחוץ לאותה נורמה. אך יש שהשתיקה מצביעה על חסר. יוצר הנורמה בנה חומה נורמאטיבית אך שכח להשלימה" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, בעמ' 323 (1995), דנ"א 1595/06 עזבון ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, [פורסם בנבו], 21.3.13, פסקה 23, ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, בעמ' 222 (1999)). עוד נקבע כי "למסקנה בדבר קיומו של חסר נגיע באותם מקרים שבהם פירוש החוק על פי תכליתו מלמד כי המחוקק ביקש להסדיר את הסוגיה, אך לא השיג את מטרתו זו. ההכרעה... היא פרשנית במהותה" (ענין אבן זוהר, פסקה 56).