29. עוד עלה מהראיות כי באותה תקופה (שלהי שנת 2013) עברה הנתבעת זעזוע נוסף, לאחר שהתגלתה המעילה של אהרוני, ראו בעניין זה עדות אורלי בעמ' 242 שו' 31-34, בעמ' 244 שו' 34 : "כל המשרד היה מונפץ, רגיש", עדות הדר בעמ' 316 שו' 10-15; עדות שי בעמ' 270 שו' 1-11, עדות זיו בעמ' 331 שו' 11-28, עמ' 332 שו' 8-18. אורלי העידה שאהרוני הוא זה שחשף את פועלו של התובע, ובעקבות זאת התגלה הקשר בין התובע לבין נמר, ראו עדותה בעמ' 243 שו' 1-2. זה היה הרקע לפגישת ה"פיצוץ", וסערת הרגשות בה היה נתון זיו מובנת, ראו עדות אורלי אשר העידה כי שמע את זיו בוכה, עמ' 248 שו' 10, 14, 18-19 : "אבל באיזשהו שלב שמעתי את זיו אומר למה עשית לי את זה? בקול שבור. הוא אמר את זה איזה פעמיים שלוש אפילו" ; עדות שי בעמ' 272 שו' 1-3, עמ' 274 שו' 33-34 : "זיו באמצע נחנק בדמעות, העביר לי, אני הקראתי אותו כמו שאני יכול להקריא כל מסמך"; עדות הדר בעמ' 331 שו' 4-3, שו' 10-11 : "והוא התחיל לבכות. חשבתי שהוא יחטוף התקף לב".
30. כן אציין כי לא מצאתי ממש בטענות התובע כפי שפורטו בכתבי הטענות בתצהירו לפיהן, כביכול, הוא זה שבקש להביא את הקשר לעסקי לידי סיום בעקבות חשש להתנהלות בלתי הולמת מצידה של הנתבעת (ראו סעיף 88 לתצהיר). כשנחקר התובע בעניין זה ציין כי אין בידיו מסמכים (עדותו בעמ' 103 שו' 26-27, עמ' 104 שו' 9), ומסקנתי היא כי מדובר בגרסה בלתי מדויקת, בלשון המעטה, המנסה להטיל דופי בנתבעת. אציין כי התובע סתר גרסה זו בעדותו בעל פה, שם טען כי לא התכוון להביא את הקשר העסקי לידי סיום אלא אך להעביר אליו את התפעול, ראו עדותו בעמ' 138 שו' 1-4.
31. אין כל אמת בטענת התובע לכליאתו בחדר, טענות האלימות הפיזית כנגדו ועוד כהנא וכהנא טענות קשות ומוקשות המחייבות רמת הוכחה הולמת לחומרת הטענות. בעניין זה התובע עצמו לא זכר בעדותו אם היה מפתח בחדר (עמ' 180 שו' 22-34) , ראו גם עדות שי בעמ' 277 שו' 1-3, שו' 17, עמ' 279 שו' 30. אציין כי באופן כללי התרשמתי כי זיו אכן יכול להרים את קולו או להתנסח באופן בוטה, וראו למשל התמליל מיום 11.2.14:" אני מביט עלייך, שלום לגנב" (עמ' 1 שו' 9); "נקמה מוגשת קר... אני ארד לך לנשמה..." (עמ' 2 שו' 12-17); "גם עוד עשר שני אני לא אשכח לך, תזכור את זה" (עמ' 3 שו' 4). עם זאת, באותו תמליל ממש מציין זיו: "לא באלימות, לא חס וחלילה לעשות..." (עמ' 2 שו' 16). דומה כי דבריו של שכטר מיטיבים לתאר את סגנונו של זיו: "כלב נובח אינו נושך", עמ' 208 שו' 31-34, עמ' 209 שו' 5-12. אזכיר כי התובע מכיר את זיו משנת 1999; תקופת השותפות ארכה מעל 3 שנים; לפיכך דומה כי סגנונו של זיו היה מוכר לו ואיני סבורה כי היה מקום לתחושת הפחד והאימה אותה הוא מתאר, בוודאי לא "איומים ברצח". סבורה אני כי התובע ידע שפעל שלא כדין מאחורי גבו של זיו; חשש כי זיו עלול להזיק לו בתחום הביטוח (ראו עדותו של זיו בנוגע לכוונותיו באותה שיחה, בעמ' 348 שו' 32 עד עמ' 349 שו' 2 : "אני אחפש אותך בכל מקום שיכול להיות, אם אני אוכל לקחת לך לקוח, אני אקח לך לקוח"); ומשכך החליט ל"סגור את העניינים" במהירות האפשרית, כפי שהעיד מפורשות: "ראיתי את זה, באתי בשביל לקום לסגור ולא לראות אותו יותר, מה שהוא רוצה שיקבל ויעזוב אותי בשקט..." (עמ' 172 שו' 22-27).