35. הוכח בפניי כי גם במקרה שכטר פירוק השותפות נעשה בעל-פה, בחשבון "פאושלי" : "עשינו סיכום כללי, לחצנו יד וסגרנו עניין", עמ' 210 שו' 11, ועדות זיו בעמ' 310 שו' 12 : "עם שכטר תקעתי בתקיעת כף". ראו גם עדות הדר בעמ' 306 שו' 20-30: "זה אבא שלי. שונא חשבונות. כל הדברים שלו ייגמרו במספרים עגולים. תמיד זה ככה. זה הבן אדם. תמיד המספרים העגולים לרעתו".
36. החלטת התובע לא התקבלה תחת איום – התובע ביקש בתום הפגישה "לישון על זה" ורק למחרת היום מסר את השיקים. אמת נכון הדבר, על הקבלה נרשמה "ע"ח שכר" ולא נזכר תיק הפוליסות. עם זאת, זיו והדר נתנו הסבר לעניין, וראו עדות הדר בעמ' 338 שו' 23-31, עמ' 339, עדות זיו בעמ' 374 שו' 24-33. גם אם היה מקום לנסח את הדברים באופן אחר, לא די באמור בקבלה כדי לסתור את הכוונה המשותפת שמצטיירת בכל משפט בשיחה שנערכה ביום 17.2.14. לא זו אף זו, סבורה אני כי ההסכם שנשלח על ידי הנתבעת בחודש אפריל 2014 תומך אף הוא בגרסתה – גם אם התובע המשיך להעלות דרישות, הנתבעת עמדה על דעתה כי לתובע לא מגיע שקל נוסף וכי הוא ויתר כל תיק הלקוחות, כנגד ויתורים שעשתה הנתבעת, וראו האמור בסעיף 5 (5) לטיוטת ההסכם ששלחה הנתבעת, נספח ל"א. לא למיותר גם להפנות לעדותו של שכטר לגבי הפגישה, עדות אשר תומכת במלואה בגרסת הנתבעת, וראו עמ' 217 שו' 8-22, עמ' 218 שו' 8-13, עמ' 219 שו' 9-23.
37. כשם שהצדדים רשאים לעצב את השותפות, כך רשאים הם לקבוע כיצד היא תבוא לסיומה, ראו סעיף 30; סעיף 41(א)(3) לפקודת השותפויות. במקרה הנדון זיו העיד, וגרסה זו מקובלת עליי: " ב-17 בפברואר נפרדנו... והתיק נשאר אצלי. זה הסיכום איתו" (עמ' 322 שו' 26-30); זיו חזר בעדותו על הבחירה שעשה התובע, עמ' 329 שו' 22-34, עמ' 330 שו' 20, עמ' 362 שו' 33-34. זה היה הסכם הפירוד בין הצדדים, על רקע המאורעות המתוארים לעיל, ובמטרה לשים את הסיפור מאחור, מכל היבט אפשרי : "בהסכם בפגישה שהייתה ב-17 לפברואר. יש הסכם מ-17 לפברואר, הוא לא בכתב, הוא בעל פה. למזלנו הטוב הוא מוקלט כי אתם מכחישים, אבל יש הצעה להסכם. בסוף באותו ערב היה קיבול ולמחרת הגיעו צ'קים. לא באותו רגע הקיבול נעשה, הקיבול נעשה למחרת", ראו עדות זיו בעמ' 375 שו' 30-33.
38. אין מדובר בסיטואציה של "הרחקת שותף" (ראו סעיף 35 לפקודה); אין מדובר בפירוק השותפות על ידי בית המשפט מכוח סעיף 45 לפקודה; מדובר בסיטואציה שבה השותפות הגיעה לידי סיום בהסכמה, בדרך בה המחה התובע לנתבעת את חלקו בשותפות, לאחר קיזוז שנעשה בינהם (ראו סעיף 40 לפקודה). לנמחה לא נותרות כל זכויות בשותפות, ובכלל זה אין לו כל זכות לרווחים עתידיים או לקבלת דין וחשבון בענייני השותפות. הסכמה זו לא התקבלה כלל ועיקר בחלל ריק – באותו שלב הנתבעים סברו ש"ניב מעל ובגד בנו ועבד מאחורי הגב, תקע לנו סכין הגב" (עמ' 335 שו' 17-18); העריכו את החוב כלפיהם בחצי מיליון ₪ (הדר בעמ' 337 שו' 26, עמ' 338 שו' 14, זיו בעמ' 317 שו' 8-10, עמ' 323 שו' 20-22, עמ' 335 שו' 33 : "שיחזיר לי את החצי מיליון"). ראו גם החישובים המופיעים בתמליל השיחה מיום 17.2.14. ניב עשה את חישוביו הוא, ישן על זה "לילה", נועץ עם אשתו, קיבל באותה שלב ייעוץ משפטי, נטל את לקוחותיו הוא, ושם את הפרשה מאחוריו. אין מקום כעת לפתוח את ההתחשבנות מחדש.