לשיטת רש"ת, לאור האמור מחויבת אפקון כלפיה בסכום של 4,271,233 ₪ בגין איחורים באבני דרך פנימיות, בסך של 1,328,425 ₪ בגין איחורים בהשלמת אבן דרך סופית, ובסך הכל בסכום של 5,599,648 ₪, לא כולל ריבית והצמדה. מסכום זה הפחיתה רש"ת מספר סכומים: סך של 25,941 ₪ אותו קיזזה מכספי אפקון וסך של 475,000 ₪ בגין סכום ערבות בנקאית שחולטה. בהתאם נטען כי על אפקון לשלם לרש"ת סך של 5,488,956 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
247. אפקון טענה כי היא הייתה רק חוליה אחת מיני רבות בפרויקט, ואחת האחרונות בשרשרת; כי תפקידה היה לממשק בין מערכות, דבר הניתן לעשות רק לאחר שהמערכות מותקנות על ידי קבלנים אחרים ומשכך ברור כי לא יכולה הייתה לסיים מלאכתה קודם לכך שהסתיימה מלאכת הקבלנים האחרים שהועסקו ע"י רש"ת; כי אין להחיל את הפיצוי המוסכם כאשר שהעיכוב בביצוע עבודותיה נגרם מהתנהלות רש"ת או קבלנים מטעמה; וכי לא די לציין את התאריך בו סיימה את העבודה אלא על רש"ת להראות שלא הייתה מניעה כי אפקון תשלים את העבודה קודם לכן.
נוסף על כך טענה אפקון, כי לא הייתה התראה על פיגורים או זכאות לפיצוי מוסכם, לא הייתה התרעה במועד לגבי איחורים באבני דרך פנימיות או אבן דרך סופית, ומעולם לא עלתה דרישה לקבלת הפיצוי המוסכם טרם הגשת התביעה שכנגד. לדידה של אפקון, התביעה שכנגד מהווה צעד טקטי גרידא.
248. בסיכומיה טוענת רש"ת כי היא אינה נדרשת להוכיח נזק, לא כל שכן קשר סיבתי, וכי על מנת לבסס את זכאותה לפיצוי המוסכם די שתראה כי אפקון לא עמדה במועדים. רש"ת טוענת כי כך נקבע בפסק הדין בעניין ג'יילן, בו נפסקו לטובתה פיצויים מוסכמים על יסוד אי עמידה באבני דרך, וכפי שנקבע שם יש לקבוע גם כאן[19]. אשר לטענת אפקון כי היא אינה אשמה באיחורים בפרויקט, עמדת רש"ת היא כי שאלת ה"אשמה" של אפקון אינה רלוונטית שכן המבחן שנקבע בחוזה הוא אחד ויחיד – המועד המוסכם למול מועד הסיום בפועל. רש"ת מוסיפה כי כך או כך, אפקון לא הוכיחה את טענותיה כי העיכובים באבני דרך פנימיות ובאבן דרך סופית לא היו באשמתה בעוד מנגד הוכח שהיו עיכובים של אפקון שאינם מוצדקים.
--- סוף עמוד 77 ---
249. אפקון מצידה טענה בשלב הסיכומים, כי יש לפרש את ההסכם כך שעליה לעמוד באבני הדרך החוזיות, בתנאי שקבלני הבניין והמערכות בהם היא תלויה סיימו את מלאכתם. לשיטתה, העיכוב שנגרם בשל קבלנים אחרים חייב את רש"ת מכוח עקרון תום הלב, להתאים את אבני הדרך החוזיות של אפקון למציאות שנוצרה. התאמה כזו מובילה למסקנה כי אפקון לא איחרה ולא הפרה את אבני הדרך. אפקון טוענת כי היאחזות באבני דרך חוזיות שאינן רלוונטיות נוכח שארע בפרויקט, היא הידבקות לפגם פורמאלי באופן המהווה חוסר תום לב מצד רש"ת.