במקרה דנן, עסקינן בחיסיון מכוח סעיף 23(ג) לחוק עוולות מסחריות הקובע כלהלן:
23. (א) בית המשפט רשאי, מיוזמתו או על פי בקשה, לתת צו להבטיח כי סוד מסחרי של בעל דין או של אדם אחר שהתגלה בהליך משפטי לא יפורסם.
(ב) בית המשפט רשאי, לבקשת אדם, לתת צו בהליך משפטי, בדבר דרכי הגשת ראיות שיש בהן סוד מסחרי.
(ג) בהליך משפטי בענין אזרחי, רשאי בית המשפט, לבקשת אדם, לתת צו בדבר אי גילוי ראיות שיש בהן סוד מסחרי, ובלבד שראה כי הענין שיש באי גילוי הראיה עדיף מן הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק, וכי במתן הצו לפי סעיפים קטנים (א) ו-(ב), אין כדי להגן על הסוד המסחרי.
(ד) בסעיף זה, "בית משפט" - לרבות בית דין, רשות, גוף או אדם, בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין שיפוטיות לפי כל דין.
ענייננו אפוא בחיסיון סטטוטורי-יחסי, שהוא sue generis לעומת החיסיונות האחרים. בעוד החיסיונות האחרים קיימים "ומרחפים" בחלל המשפט, הרי שהחיסיון בגין סוד מסחרי נוצר אד-הוק, כל פעם מחדש, בתיק ספציפי בו בית המשפט, כהגדרתו בס"ק 23(ד), מוצא כי יש להורות על חיסיון (לחיסיון בטענה לסוד מסחרי ראו לדוגמה, רע"א 918/02 ויטלזון נ' פנטאקום בע"מ [פורסם בנבו] (19.6.2002); 3638/03 ביטום תעשיות פטרוכימיות בע"מ נ' כמיפרן – ישראל בע"מ (16.9.2003)).
נקודה נוספת שעל בית המשפט לקחת בחשבון, עודנו בא לאזן בין האינטרסים הנוגדים, הוא החשש לפגיעה בצד שלישי שאינו צד לדיון (ראו: יצחק עמית "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – נסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי 247, 289-288 (2007)).
13. ומהתם להכא.
אני נכון להניח כי הסכם פלאפון רלוונטי לתביעתו של דהן, באשר הוא יכול לתמוך בטענתו להיותו הגורם היעיל "לסגירת" העסקה עם פלאפון. הדבר עשוי לשרת בעקיפין את הסעד העיקרי לו עתר בתביעתו, ולפיו, לאור התרומה הייחודית שלו להסכם פלאפון, הוסכם בינו לבין רמי לוי כי יהא זכאי ל-10% ממניותיה של המבקשת. עם זאת, ייתכן כי בסוף הדרך יתברר כי אין צורך בהסכם פלאפון להוכחת זכות, שהרי דהן נסמך על ראיות נוספות, כגון מייל ששלח ליועץ המשפטי של המבקשים, שבו כתב כי סיכם עם רמי לוי כי "אכנס כשותף בעשרה אחוז בחברה".
הסכם פלאפון עשוי להיות גם רלוונטי לסעד החלופי, לאור טענתו של דהן כי חסך למשיבים מליוני שקלים.
מכאן, שניתן לומר כי הדרישה לעיון בהסכם פלאפון עומדת בתנאי המקדמי של רלוונטיות.