שיהוי
80. הנתבעת העלתה בגדר טענותיה התומכות בבקשתה לסילוק התובענה על הסף אף טענת שיהוי. הגם שלכאורה יכול ומשתקף שיהוי בהתנהלות התובעים, ולא אטע מסמרות בעניין זה לעת הזו, לא מצאתי להורות על סילוקה על הסף של התובענה מטעם זה.
81. בע"א 4352/15 קורן נ' הראל (פורסם בנבו, 2.8.17) נפסק בין היתר כי:
בדוקטרינת השיהוי ייעשה שימוש בהליכים אזרחיים במקרים חריגים בלבד, בשל ההשלכות שיש לה על הציפיות של התובע למימוש זכויותיו בגדר תקופת ההתיישנות וכן הפגיעה בזכות למימוש סעדים וחסימת הגישה לערכאות (ראו: ע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215, 260-259 (2010); ע"א 8184/12 מרכז תורני לאומי ע"ר נ' קפלן, [פורסם בנבו] פסקה כ"ג (28.10.2015)). למעשה, פסיקתו של בית משפט זה התמקדה בשני טעמים לקבלתה של טענת שיהוי בהליך אזרחי – יצירת מצג בדבר זניחת זכות התביעה של התובע ושינוי מצבו של הנתבע לרעה בשל הפגיעה ביכולתו להוכיח את טענותיו, ובצדם התחשבה גם בשאלת תום לבו של התובע (ראו: ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן, פ''ד לו(2) 309, 317 (1982); ע"א 410/87 עזבון המנוחה ליברמן נ' יונגר, פ"ד מח(3) 749, 756 (1991); ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 70-69 (2003) (להלן: עניין צימבלר); עניין תלמוד תורה, בעמ' 446; רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה, [פורסם בנבו] פסקה 6 (11.9.2007) (להלן: עניין בית הכנסת הגדול); ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, [פורסם בנבו] פסקה 19 (1.2.2006) (להלן: עניין וינברג); ע"א 2483/14 שלומוביץ נ' בית חנניה מושב עובדים להתיישבות, [פורסם בנבו] פסקאות 34-33 (14.7.2016); חבקין, בעמ' 18). עוד נקבע בפסיקה כי במסגרת שיקול דעתו יבחן בית המשפט את מערכת היחסים בין הצדדים, את אופייה של הזכות הנתבעת, את האינטרס הציבורי העומד על הפרק ואת משך השיהוי (ראו: עניין תלמוד תורה, בעמ' 448; עניין שטיינברג, בפסקה ו(4); עניין רוזנפלד, בפסקה ס"ה; ע"א 6182/14 אינבסטלום הולדינגס בע"מ נ' ספריית יפת בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 13 (3.5.2016)).
(ר' גם ע"א 9981/17 שלמה צוויקלר ואח' נ' אלחנן בן נון ואח' (פורסם בנבו, 8.9.19), פסקה 58).
הוצאות משפט
82. כפי שצוין מעלה, התובעים תובעים בגדרי תביעתם אף את "ההוצאות הריאליות והנזק מכל ההליכים המשפטיים" בסך של 1,356,583 ₪ ולכל הפחות ולמען הזהירות 500,000 ₪. כתנא מסייע לתביעתם זו גייסו התובעים את הקונסטרוקציה של "עוולת נגישה הפוכה". בתגובתם לטיעון הנתבעת בנקודה זו (ר' גם סעיף 12 לעיל), שינו לכאורה התובעים את טיעונם המשפטי באומרם כי "אין המדובר בעוולת 'נגישה' עצמה, על תנאי החלתה, אלא בעוולת הרשלנות שגיבשה 'נגישה הפוכה'".
83. אין חולק, ולא נטען אחרת, כי ככל שנפסקו הוצאות לחובת הנתבעת בהליכים השונים שנקטו התובעים כנגדה, הרי שאלה שולמו להם במלואן על ידי הנתבעת.
84. ההוראה העקרונית בנדון קבועה בתקנה 511(א) לתקסד"א–התשמ"ד, שעל פיה "בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר, אם לאו".
85. הלכה היא כי פסיקת הוצאות משפט מסורה לשיקול דעתה הרחב מאוד של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבות הסכסוך, את התנהלות בעלי הדין לאורך המשפט ויתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות (ר' ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391; ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת עילית, פ"ד ס(1) 600, 615).
86. בבג"ץ 891/05, ע"א 2617/00 תנובה מרכז שיתופי ו- מחצבות כנרת נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא ואח' ו- הועדה המקומית לתכנון ולבניה של נצרת עלית ואח' (פורסם בנבו, 30.6.05), נפסקה ההלכה לפיה על בית המשפט לפסוק הוצאות משפט ריאליות בכפוף להיותן סבירות, הכרחיות ומידתיות (ר' גם ע"א 4630/06 דפנה שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ (פורסם בנבו, 11.6.13)).
87. עוד נפסק כי "הטוען להוצאות הוא שצריך להוכיח את שיעורן בפועל. כך למשל על דרך של הגשת הסכם שכר הטרחה...; פירוט העבודה שהושקעה בתיק; בסיס החיוב בשכר הטרחה וראיות על ביצוע התשלום בפועל או חיוב בתשלום מעין זה" (ר' פרשת מחצבות כנרת, עמוד 619). כידוע, הנטל להוכחת שיעור ההוצאות בפועל – בכל הליך שנדון והוכרע – רבץ על התובעים.
88. חזקה על התובעים, כמי שנשאו בנטל, כי הביאו בפני כל הערכאות שדנו בעניינם אל מול הנתבעת פירוט מלא של ההוצאות שנגרמו להם בהליכים שניהלו כנגד הנתבעת בעתירות השונות. חזקה על כל הערכאות הנ"ל כי טרם שפסקו הוצאות לזכות התובעים (אם בכלל), כי נתנו דעתן לכלל טיעוני הצדדים בעניין ופסקו כמיטב שיקול דעתן.
89. אין מקום בגדרי תובענה זו להוסיף על פסיקת ההוצאות שנפסקו על ידי בתי המשפט השונים – הערכאות הדיוניות. נראה לכאורה כי המדובר בניסיון מצד התובעים, שאין להכשירו אפילו בשלב זה של ההליך, לעקוף את פסיקת ההוצאות – ככל שהיה בכך צורך – ואשר נעשתה על ידי כלל הערכאות שנדרשו לתביעותיהם/עתירותיהם ברבות הימים, וככל שנתבקשו ערכאות אלו על ידי התובעים, אכן לפסוק הוצאות.
90. ככל שהתובעים ויתרו על פסיקת הוצאות במסגרת הסכם פשרה שהובא בעבר בפני הערכאה הדיונית, מנועים הם כעת מלתבוע פסיקתן בדרך עקיפה, שלא בגדרי אותו הליך שהתקיים ובפני אותה ערכאה/אותו מותב.
91. הוראת תקנה 101 לתקסד"א–התשמ"ד מאפשרת לבית המשפט לדחות תביעה ממספר נימוקים אפשריים, ובהם "כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". תקנה זו מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה [קיצור דרך], כאשר מפני טענת חוק, או אפילו טענה עובדתית קצרה, ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת" (ע"א 316/56 קרמש נ' דבי, פ"ד יא 1336, 1341).
92. סבורני כי האמור בסעיף 90 לעיל נכון בענייננו, ולפיכך מצאתי להורות על סילוק התביעה בגין ההוצאות על הסף.
93. בסעיף 306ד לכתב התביעה נתבע נזק בגין פיקוח מוטה ביחס לחשבונות שנבדקו ו/או ייבדקו "על ידי פיקוח הנטען כמוטה" בשיעור של 20% מהחשבונות הקשורים בעבודת התובעים.
94. בפרק יא לבקשת הנתבעת (סעיפים 133–136), נושא כותרת "פיצוי בגין 'ביטול מכרז' של החברה העירונית ו'פיקוח מוטה'" נטען כי התובעים טוענים כי הם זכאים לפיצוי בגין פיקוח מוטה מצד המפקחים על עבודתם במהלך ההתקשרות ובדומה אף דורשים התובעים פיצוי בגין ביטול מכרז של החברה הכלכלית אשר אינו נוגע לנתבעת. הנתבעת מעלה, אם כן, טענה של העדר יריבות (ר' גם טיעון בא כוחה בדיון, עמוד 3 שורות 1–6).
95. התובעים בתגובתם לבקשת הסילוק טענו לעניין זה כי כל הנטען בכתב התביעה "הינו בגין וכנגד התנהלות העירייה; אין באזכור חלקם של הפיקוח ו/או החברה לפיתוח תיירות הרצליה בע"מ, כדי לשנות את הסעד המופנה כלפי העירייה מכוח אחריות שלה, ככל ותיקבע על ידי בית המשפט הנכבד". כך גם נטען ביחס לסעיף 133 לבקשת הסילוק, כי "המפקח נבחר על ידי העירייה, והיריבות היא מולה ולאור פניות התובעים לעירייה באשר להתנהלות הפיקוח" (שם, סעיף 75 על סעיפי המשנה שבו).
96. לצורכי פסק דין זה חלקי זה ומבלי לקבוע מסמרות לעתיד ולפגוע בזכות הנתבעת בעניין, הנני מורה לתובעים בגדרי תביעתם המתוקנת לנסח רכיב זה של התביעה באופן מחודש, תוך הבאת פירוט מלא של כל העובדות הנדרשות והטיעון המתחייב לביסוס לכאורי של עילת התביעה שלהם כנגד העירייה ביחס לעבודות הפיקוח ו/או ביחס לחברה לפיתוח תיירות. כפי שהתביעה מנוסחת כעת הדברים לוטים בערפל ואינם ברורים די הצורך. כמו כן יש לכמת את הנזק הכספי ולשלם אגרת משפט בגינו. הטיעון"..בשיעור של 20% מהחשבונות הקשורים בעבודת התובעים" הינו סתמי וכללי.
97. באשר לרכיב התביעה נושא הכותרת "חשבונות" (ר' סעיף 316 לכתב התביעה), מעיון בסעיפי המשנה המוגדרים שם נראה לכאורה כי אין מקום לסעד זה:
א. מבוקש להורות על עריכת חקירה או חשבון על מנת שמומחה "יחווה דעתו ויעריך את הסכומים המגיעים לקבלן מהנתבעת" (ר' סעיף 316.1). נראה כי סעד זה הוא סעד מיותר לפי ששמורה לכל אחד מהצדדים הזכות למנות מומחה מטעמו אשר יחווה דעתו בסוגיה הנ"ל שבמחלוקת. מאליו ברור כי אף לבית המשפט מוקנית הסמכות למנות מומחה.
ב. ביחס למבוקש בסעיף 316.2, להורות לנתבעת "ליתן גילוי מלא של החומר והמידע בקשר עם החשבונות נשוא התביעה", נראה לכאורה כי מענה לפריט זה יימצא בהליכים המקדמיים שיתקיימו בתיק במסגרת בקשה לגילוי מסמכים, מענה על שאלון ואולי אף פרטים נוספים.
98. לא התעלמתי מטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת. בהינתן האמור בפסק דין זה חלקי זה סבורני כי אין מקום וצורך להכריע בה כטענת סף בעת הזו. זכויות הנתבעת שמורות ביחס לכתב התביעה המתוקן שיוגש. בשולי הדברים יצוין כי לכאורה אין מקום להתייחס למועד חתימת ההסכם אלא למועד בו נולדה עילת התובענה (ר' סעיף 6 לחוק ההתיישנות).