61. כאשר ניתן להניח כי רק חלק מבעלי המניות ישתתפו בהנפקת הזכויות, ואם מדובר באותם בעלי מניות השולטים במנגנוני קבלת ההחלטות בחברה, נוצר חשש מובנה כי בעלי המניות הללו יביאו לכך שהחברה תוערך בהערכת חסר לצורכי גיוס ההון, באופן שיאפשר להם לקבל טובת הנאה על חשבון יתר בעלי המניות ולקפחם.
ההחלטה על גיוס הון בחברה דומה מבחינה זו להחלטות אחרות בחברה לגביהן קיים חשש מובנה מפני קיפוח או ניגוד עניינים. זאת בהיותה החלטה המעוררת כאמור חשש לכך שמחיר המניה לצורכי ההנפקה לא ייקבע מטעמים ענייניים אלא כדי להיטיב עם חלק מבעלי המניות. יחד עם זאת, קיומו של חשש כזה אין משמעו בהכרח כי המיעוט אכן קופח. ההשלכה של החשש המובנה לקבלת החלטות מקפחות, היא כי על בית-המשפט להחלטה בחשדנות, ולוודא שלא נעשה שימוש לרעה בכוחו של הרוב לצורך הסטת ערך מבעלי מניות המיעוט ודילול חלקם בחברה.
62. האם די בקיומו של החשש האמור כדי להעביר את הנטל לכתפי הנתבעים – שהם בדרך כלל בעלי השליטה בחברה, ולהטיל עליהם להוכיח כי המניות הונפקו תמורת שווין הריאלי; או שמא נדרש התובע גם להציג אינדיקציות ראשוניות לכך שמחיר המניות בהנפקה נפל ממחירן הריאלי, ורק אם יעשה כן יעבור הנטל לכתפי הנתבעים? אפשרות נוספת היא כי קיומו של החשש המובנה יישקל יחד עם הטענות אודות נאותות המחיר, כאשר ככל שהטענות ביחס לאחד מהם יהיו חזקות יותר, יהיה פחות צורך בטענות ביחס לשני.
האפשרות כי די בקיומו של חשש מובנה כדי להעביר את הנטל, נתמכת בכך שאם הנתבעים היו אלה שחלשו על קביעת מחיר ההנפקה, יש היגיון בהטלת הנטל עליהם להבהיר איך נקבע המחיר ועל סמך אילו נתונים. יתרה מכך, בידי הנתבעים מצוי בדרך כלל מידע רב יותר אודות החברה שיאפשר להם להסביר את האופן בו נקבע מחיר המניה לצרכי ההנפקה. יחד עם זאת, יתכן כי קביעה לפיה כדי שהנטל יעבור לכתפי הנתבעים די בקיומו של חשש לקיפוח הנובע מניגוד עניינים מובנה של הנתבעים – היא קביעה מרחיקת לכת מדי. קביעה כזו עלולה להכביד על חברות המבקשות לגייס הון ולפתוח פתח רחב לתובעים להעלות טענות קיפוח שעשויות להיות לא מבוססות. יתכן משום כך כי לצורך עמידה ברף הלכאורי המוטל עליו, יש לדרוש מהתובע גם להציג אינדיקציות ראשוניות לכך שהמחיר שנקבע בהנפקה איננו ריאלי.
63. הפסיקה לא התייחסה לשאלה זו באופן ברור עד כה. בעניין גליקמן למשל, קבעו שופטי הרוב שהמשיבה בערעור (שהיא שהגישה את המרצת הפתיחה), עמדה בנטל הראשוני על סמך מכלול אינדיקציות ראייתיות שהוכחו. כך נקבע בין היתר כי החברה לא חילקה דיווידנדים במשך 12 שנים, וכי רק קבוצת הרוב נהנתה מעסקי החברה כאשר חבריה קבלו משכורות כמנהלים, ונהנו מהוצאות ומקשרים עסקיים. כן נקבע כי היחסים בין בעלי המניות היו עכורים; כי קבוצת הרוב ידעה היטב שבעלת מניות המיעוט אינה מוכנה להשקיע כספים נוספים בחברה; וכי הוכח תיאום עמדות בין בעלי מניות הרוב לבין מועצת המנהלים לפעול בדרך שתגרום נזק לבעלת מניות המיעוט או לפחות תאלץ אותה לפעול בדרך שאינה משתלמת מבחינה כלכלית. מעבר לכל אלה הייתה נקודת המוצא של שופטי הרוב כי המניות הוקצו בערך הנופל באופן משמעותי מערכן הריאלי. לאור כל המכלול הזה נדחתה עמדת המערערים, אשר לא הוכיחו מדוע היה טעם בהנפקת המניות תמורת שווי הנופל מערכן הריאלי.