112. לטעמי, גם אם נניח כי מר ויגיסר אכן לא היה בקשר עם הדירקטורים שמונו מטעמו ולא "הנחה" אותם ביחס לאופן בו הוא מעדיף שהם יצביעו ביחס להנפקה, וגם אם הדירקטורים מטעמו הביעו עמדה שלא תאמה את עמדתו שלו ביחס לשווי המניה, יש משקל לעמדתם של הדירקטורים הללו.
מדובר כאמור בדירקטורים שמונו על-ידי מר ויגיסר כדי לייצגו בדירקטוריון החברה. חוק החברות מניח כי מינוי כזה נועד בין היתר כדי לשמור על האינטרסים של מי שהדירקטורים מונו מטעמו, ושרשאי לכן גם להדיח אותם מתפקידם בדירקטוריון. המחוקק רואה דירקטורים שמונו מטעמו של בעל שליטה בחברה, כדירקטורים "תלויים" (בניגוד לדח"צים, על כל הכרוך בכך – ר' ס' 1 ו-7 לחוק החברות). ההנחה הזו צריכה לפעול גם ביחס לדירקטורים שמונו על-ידי כל בעל מניות, כאשר יש להניח שדירקטורים כאלה מצביעים כאשר הם מביאים בחשבון גם את האינטרסים של שולחיהם (לפחות כל עוד מדובר באינטרס שאינו מנוגד לאינטרס של החברה). לכן ובהעדר הוכחה אחרת, ניתן להניח כי הדירקטורים שמונו על-ידי מר ויגיסר העמידו לנגד עיניהם את האינטרס של החברה אך גם את האינטרסים שלו, וכי הם לא היו מסכימים להצעת החלטה המנוגדת לאינטרסים של מר ויגיסר ומועילה לאלה של מר גולדפינגר, שלא היה מי שמינה אותם.
משכך, ההצבעה של הדירקטורים מטעמו של מר ויגיסר תומכת במסקנה לפיה המחיר שנקבע בהנפקה הראשונה שיקף את המחיר הריאלי של המניות, וכי לא היה בו כדי לקפח את התובעים.
113. המסקנה של האמור לעיל היא כי הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם. הם הוכיחו כי חרף האינטרס שהיה למר גולדפינגר לקבוע את שווי המניות בהנפקה הראשונה בחסר; למרות שהייתה לו השפעה על קביעת שווי המניה בה; ולמרות ההפרש בין מחיר המניה בספרים לבין המחיר שנקבע לה בהנפקה – המניה הונפקה במחיר ריאלי שלא היה בו כדי לקפח את התובעים. זאת בראש ובראשונה לאור השווי שנקבע למניה במכרז נושא ההנפקה השלישית ובסמוך לאחריה, כאשר היא חזרה להיסחר בבורסה. שווי זה היה קרוב מאד לשווי המניה בהנפקה הראשונה, כאשר מעמדות הצדדים עולה כי בין ההנפקות לא קרו אירועים שהיה בהם כדי להשפיע על שווי המניה. מסקנה זו מתחזקת לאור תמיכתם של הדירקטורים מטעמו של מר ויגיסר, שלא השתתף בהנפקה במחיר שבו המניה הונפקה. לכן הנפקה בשווי של 4.6 ₪ לא פגעה בציפיות הלגיטימיות של בעלי מניות המיעוט. משכך, דין התביעה ביחס להנפקה הראשונה – להידחות.