44. ואכן סעיף 11(א) לחוק החברות קובע כך:
תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את עניניהם של נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור; כמו כן רשאית חברה לתרום סכום סביר למטרה ראויה, אף אם התרומה אינה במסגרת שיקולים עסקיים כאמור, אם נקבעה לכך הוראה בתקנון.
הסעיף יוצר היררכיה מפורשת, כאשר השאת רווחים מוגדרת כתכלית העסקית הראשית, ושיקולים עסקיים הם אלה המנחים את פעילותה של חברה, הגם כי במסגרת השיקולים השונים ניתן אכן "להביא בחשבון" מעגל זיקות נוסף.
45. רוצה לומר, כי על פני הדברים, קביעה בתקנון החברה שהחברה לא תפיק רווחים, ואם תעשה כן הם יחולקו לאלו המספקים לה סחורה, ספק אם היא ממלאת אחר החובות שפורטו לעיל. אכן בשנת 1991 הוסף לתקנה 94 משפט בו נקבע כאמור כי: "כל עודפים שיהיו בידי החברה כתוצאה מגביית עמלה ותעריפים ישמשו לכיסוי גירעונות החברה, כל עוד יהיו כאלה, עד לסילוקם המלא". ברם, תיקון זה היווה על פניו נחמה פורתא, שכן רישא הסעיף אשר קבעה שאין מקום לצבור רווחים, נותרה על כנה עד לפירוק החברה.
46. אמנם, יש גם מקום להסתייג קמעא מהקביעה בדבר ייחוד תכלית החברה להשאת רווחים לבעלי מניותיה. שכן, כפי שגם עולה מהוראת סעיף 11 לחוק החברות, על חברה מוטלת החובה להתחשב לא רק באינטרסים העיסקיים שלה, אלא גם בציפיות לגיטימיות של צדדים שלישיים עמם באה במגע – ובכלל זה גם הציבור הרחב. בית
--- סוף עמוד 24 ---
משפט זה עמד על כך בפסק הדין המכונן בעניין אפרוחי הצפון, באומרו את הדברים הבאים (אם כי בהקשר אחר):
"מכוח עקרונות דיני התאגידים, המושפעים מהקרנתם של עקרונות יסוד מתחום המשפט הפרטי, חלות על תאגיד עיסקי חובות תום לב והגינות, בין היתר, ביחסיו עם ציבור הנושים החיצוניים, המזרימים אליו אשראי, שירותים, או סחורות במסגרת יחסיהם העיסקיים. חדירת מושגי תום הלב וההגינות לתחום דיני החברות מביאה, בין היתר, לכך שעל החברה, והפועלים מטעמה, להתחשב לא רק באינטרסים של החברה ובעלי מניותיה, אלא גם בציפיותיהם הלגיטימיות של גורמים אחרים עימם החברה באה במגע - כגון עובדים, צרכנים, נושים, והציבור הרחב [...]. סעיף 11 לחוק החברות החדש נתן ביטוי לתפיסה זו בסעיף 11(א) לו, בקובעו כי 'תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עיסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את ענייניהם של נושיה, עובדיה, ואת עניינו של הציבור;...' הוראה זו מגלמת, מצד אחד, את רעיון האוטונומיה של הרצון הפרטי וחופש ההתאגדות; מצד שני, בתפיסת חוק החברות ניתן משקל לצורך בהגנה על צדדים שלישיים מפני פגיעה. המשפט מכיר בחשיבות האוטונומיה האישית של ההתאגדות, ובמשחק החופשי של השוק, אך בה-בעת, פורש הוא הגנה ראויה על גורמים שונים הקשורים בענייניה של החברה, העלולים להיפגע מכשל שוק [...].