14. צד רשאי לנצל את כל הכלים המשפטיים והפרוצדורות העומדות לו למיצוי זכויותיו, אך עליו לעשות זאת בתום לב.
15. כבר מהטעמים המפורטים לעיל, היה מקום לדחות את תביעת המשיבה על הסף, ולא לחייב את המערערת בחוב שנוצר כעשר שנים קודם לכן, אלא שאני סבור כי למניעת כל ספק שיש לדחותה גם מטעמי התיישנות או מטעמי "השתק פלוגתא".
התיישנות
16. בנוסף ומבלי לגרוע מהאמור, אני סבור כי יש לקבל טענת המערערת - כי בענייננו, תביעת המשיבה התיישנה ואין תחולה לחריג שבסעיף 15 בחוק התיישנות.
17. אין חולק כי בענייננו חלפה עברה לה, תקופת ההתיישנות.
סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי התקופה מתיישנת, בתוך: "שבע שנים".
סעיף 6 קובע שתחילת תקופת ההתיישנות: "ביום שבו נולדה עילת התביעה".
תביעת המשיבה "נולדה" ביום 14.9.2004 - היום בו לא שולמה תמורת השיק, ולטענת המשיבה באותה העת, הופר החוזה.
משמע, מאז נולדה עילת התביעה ועד להגשת התביעה החוזית חלפו כתשע שנים.
18. בפסק דין שניתן על ידי כבוד השופט בנימין ארנון, בתיק 18337-08-10 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין ואח' (פורסם בנבו, 29.12.2010), נסקרו באופן מקיף וממצה ההלכות והעקרונות הבסיסיים, לעניין בחינת טענת ההתיישנות:
"בד"נ 32/84 עזבון וויליאמס נ' Israel British Bank, פד"י מד (2) 265, (להלן: "פס"ד עזבון וויליאמס"), פורטו שלושת הטעמים הבסיסיים אשר ניתן להגדירם ככאלה המונחים ביסודו של עיקרון ההתיישנות:
"מדיניות זו מבוססת על שלושה טעמים הקשורים בבעלי הדין עצמם: ראשית, טעם ראייתי הקשור בקושי לשמור, לזמן רב מדי, על אמצעי ההוכחה. ההגינות כלפי החייב דורשת, כי חייב להגיע זמן, שבו הוא יוכל לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. 'אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים...' (ע"א 165/83, בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח(4) 554, 558); שנית, טעם הקשור במהירות התנועה והחיים של תקופתנו, בה חייב כל אדם לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו; שלישית, טעם הקשור בעצם עבור הזמן, אשר משתמעים ממנו ויתור או מחילה". (פס"ד עזבון וויליאמס, עמ' 282). בעוד ששני הטעמים הראשונים, הטעם הראייתי, והטעם לפיו זכותו של האדם לדעת את מצבו זכויותיו וחובותיו - עולים בקנה אחד עם שיטתנו המשפטית - הטעם השלישי, הרואה בחלוף הזמן משום ויתור מהותי על הזכות (להבדיל מטעמים דיוניים לדחיית התביעה) - אינו עולה בקנה אחד עם שיטתנו המשפטית. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה פד"י נז(1)289, 300-301: "ההתיישנות של עילות תביעה הינה עיקרון משפטי אשר מוצא את ביטויו בצורות שונות בשיטות משפט רבות. מקובל למנות שלושה טעמים עיקריים לקיומו. ראשית, נימוק ראייתי, הנעוץ בקושי לשמור משך תקופת זמן ארוכה על ראיות ומסמכים. מבחינה זו, מטרתה של תקופת ההתיישנות היא לתחום את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם לשמור על ראיותיו. שנית, חזקה שלפיה שיהוי בהגשת תובענה למשך פרק זמן ארוך דיו מצביעה על נכונות לוויתור על הזכות המהותית. בהתבסס על טעם זה רואות חלק משיטות המשפט את הוראות ההתיישנות כהוראות מהותיות המביאות לביטולה של הזכות. אצלנו בחר המחוקק שלא ללכת בדרך זו, ותחת זאת סיווג את הוראות חוק ההתיישנות כהוראות דיוניות שאין בהן כדי לבטל את הזכות גופה (ראו את דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957, בעמ' 283 וכן את סעיף 2 לחוק)... שלישית, הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. הימנעות מתביעה משך תקופה ארוכה יוצרת מצג אשר הנתבע עלול להסתמך עליו ולפעול על-פיו ובכך לשנות את מצבו"... נמצאנו למדים כי שני הטעמים המרכזיים לרעיון ההתיישנות התקפים בשיטתנו המשפטית הם הטעם הראייתי והטעם לפיו זכותו של האדם לדעת את מצב זכויותיו וחובותיו, כך שתהא הגנה לאינטרס ההסתמכות של הנתבע. במהלך השנים פורט בפסיקה טעם נוסף לרעיון ההתיישנות, והוא השיקול המערכתי הציבורי לפיו יש "לאפשר לערכאות השיפוט לעסוק בענייני ההווה ולא לשקוע בעניינים שזמנם חלף"...".
19. בניסיון להתמודד עם טענת ההתיישנות, טענה המשיבה כי במקרה דנן חל החריג שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות.