בית המשפט בהחלטתו, דחה את הבקשה לסילוק על הסף.
בעקבות דחיית הבקשה והקביעה כי המערערת אינה כופרת בחוב או בסכומו, נתן בית המשפט את פסק הדין בתביעה החוזית שהוא נשוא הערעור שבפניי.
החלטת בית המשפט קמא - ביחס לבקשה לסילוק על הסף
9. ביום 5.12.2013 דחה בית משפט קמא את טענות המערערת בתביעה החוזית, הן ביחס לטענתה למעשה בי - דין והן ביחס לטענת התיישנות:
אשר למעשה בי-דין – נקבע, כי פסק הדין של בית המשפט בתביעה השטרית לא חוסם את המשיבה מלהגיש תביעה המבוססת על עילה חוזית.
אשר לטענת התיישנות – נקבע, כי יש להחיל את סעיף 15 בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), העוצר את מרוץ ההתיישנות מהמועד בו ננקטה התביעה השטרית ועד למתן פסק הדין.
10. ביום 2.1.2014 הוגשה בר"ע לבית המשפט המחוזי (השופטת ו' פלאוט) על החלטת בית המשפט בעניין הבקשה לסילוק על הסף, וביום 6.7.2014, בהסכמת הצדדים, נמחק הבר"ע.
פסק הדין השני - בתביעה החוזית
11. בית משפט קמא, קיבל את תביעת המשיבה לתשלום מלוא סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, ללא שמיעת עדויות והצגת ראיות. כמו כן, חייב את המערערת באגרה ושכ"ט עו"ד בשיעור של 17.7%.
12. בית משפט קמא קבע, שאין לקבל את טענת המערערת, כי יש להתעלם מקביעות בית המשפט בפסק הדין הראשון, ביחס לחומר ההדברה, מהטעם שבית המשפט בפסק הדין הראשון, קבע ממצא עובדתי, המקים "השתק פלוגתא" לטובת המשיבה, ואין מקום לשמוע שוב ראיות בנוגע לאיכות חומר ההדברה, ולכן טענות ההגנה של המערערת בקשר לתביעה החוזית אינן יכולות לעמוד לה והיא מושתקת מלטעון אותם.
13. באשר לטענת המערערת, כי החוב הנתבע בתביעה החוזית לא הוכח, ואינו מופיע בספרי המשיבה, קבע בית המשפט קמא כי גם טענה זו דינה להידחות. לפי קביעת בית המשפט, המערערת לא חלקה, בכתב הגנתה, על קיום החוב, שהיה אמור להיות משולם באמצעות השיק, וכי השיק מהווה ראייה להוכחת החוב החוזי.
תמצית טענות המערערת
14. שגה בית משפט קמא משלא דחה את תביעת המשיבה מחמת התיישנות. כעולה מסעיף 6 לחוק ההתיישנות, התאריך הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד קבלת ההתנגדות (13.2.2006) ולכל המאוחר מועד איחוד התיקים בתביעה השטרית, ולא מועד מתן פסק הדין.
בית משפט קמא שגה כשהחיל את סעיף 15 בחוק ההתיישנות, מאחר והתנאים הקבועים בסעיף זה לא התקיימו.
15. בית משפט קמא התעלם מטענות המערערת: הן ביחס לדחיית התביעה השטרית והן ביחס לעיקרון סופיות הדיון. בית משפט קמא היה צריך לדחות את התביעה מאחר ומדובר ב"אותו מעשה" וב"אותה עסקה", והן מאחר ומדובר בשתי עילות תביעה שאחת נסמכת על חילול ההמחאה (התביעה השטרית) והאחרת בגין עסקת היסוד (התביעה החוזית) ולכן קיים גם בעניין התביעה החוזית "השתק פלוגתא" ביחס למשיבה, בגינו לא יכולה הייתה להגיש תובענה חדשה. באם המשיבה הייתה רוצה להשיג על פסק הדין הראשון של בית המשפט קמא (כב' השופטת ציגלר) היה עליה להגיש ערעור, והיא לא עשתה כן.