58. בהינתן האמור, לאור השוני בתכניות, ולאור גם חלוף הזמן מאז דחיית התכנית המקומית, סבורני כי אין מקום להשוואה בין התכניות, ובצדק החליטה הותמ"ל לקבל את המלצת החוקרת לדחות את התנגדות אפרת בעניין זה, כמפורט לעיל.
הטענה להעדר שיתוף הציבור ופגיעה בזכות הטיעון
59. אפרת טוענים כי במהלך קידומה של התכנית לא נערכו מפגשי שיתוף הציבור, וכי המתנגדים לתכנית הבינו את השפעת התכנית עליהם רק במהלך תקופת הפקדת התכנית, וכתוצאה מכך נפגעה זכות הטיעון של המתנגדים – 2,345 במספר. פגם זה לטענת אפרת יורד לשורשו של עניין ומחייב התערבות בית המשפט. דין טענה זו של אפרת להידחות ממספר טעמים. ראשית, אין בחוק התכנון והבניה ו/או בחוק הותמ"ל כל חובה בדין לקיים הליך של שיתוף הציבור במובן אליו מתייחסים העותרים. שנית, אין חולק כי הותמ"ל קיימה את הדרישות הפורמאליות של החוק שעה שפרסמה את התכנית להגשת התנגדויות. שלישית, ההחלטה לקיים הליך נוסף של שיתוף הציבור מעבר להליך ההתנגדויות הינה החלטה וולונטארית של המוסד התכנוני, ועצם ההחלטה שלא לקיים הליך כאמור מעבר להליך ההתנגדויות אינו מצביע על קיומו של פגם בהחלטה המנהלית. הדברים מקבלים משנה תוקף משמדובר בתכנית שמקודמת מכוח חוק הותמ"ל, אשר אינו מגביל את זכות
--- סוף עמוד 19 ---
ההתנגדות כלל, וזאת בניגוד לחוק התכנון והבניה שמגביל הגשת התנגדות למי שנפגע מן ההחלטה.
60. כך גם אין מקום לקבל טענת אפרת כי על הותמ"ל היה לקיים הליך שיתוף הציבור מכוח סדרי עבודתה. עיון בסדרי עבודת הותמ"ל מלמד כי זה אינו כולל חיוב להליך שיתוך הציבור. הנוהל כולל התייחסות לקיום ישיבות מסוג "שולחן עגול" ומחייב קיום דיון פתוח להצגת התכנית טרם עריכת הדיונים הסטטוטוריים לאישור התכנית. אין מחלוקת כי דיון כזה התקיים ביום 15/04/19, ובו השתתפו, בין היתר, נציגים מטעם המועצה המקומית רכסים, שאמורה לייצג את עמדת ציבור תושבי רכסים, כפי שעמדה על כך גם החוקרת בהמלצותיה עת דחתה את התנגדות אפרת בעניין אי שיתוף הציבור.
61. אשר לטענת אפרת כי הליך שיתוף הציבור מתחייב גם מכוח הוראות תמ"א 35 – סעיף 10 במסמך 1 – שיקולים בתכנון עירוני, אף היא אינה יכולה לעמוד, שכן עיון בסעיף האמור מלמד כי מדובר בעניין הנתון לשיקול דעת המוסד התכנוני שרשאי לשקול את הצורך לשתף את הציבור בשלבים המוקדמים של התכנון. בנוסף, עולה מהסעיף כי אחד הנימוקים שמצדדים בקיום הליך של שיתוף הציבור נוגע למקרים בהם זכות ההתנגדות "אינה שמורה לכל אחד", נימוק שאינו מתקיים במקרה הנדון בו לא קיימת מגבלה כלשהי על הזכות להתנגד לתכנית שמקודמת מכוח חוק הותמ"ל.